הכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה תשמש אבן דרך בתולדות המשפט הצבאי, לצד פסקי דין חשובים אחרים, כגון אלה שהתקבלו  באירוע כפר קאסם, במשפטו של אל"מ יהודה מאיר, במשפטי האינתיפאדה הראשונה ובמשפטו של סגן פינטו או פרשת עיזאת נאפסו. 

הכרעת הדין חשובה עשרות מונים מגזר הדין. אין חשיבות גדולה למשך תקופת העונש שירצה אזריה, אך יש חשיבות גדולה למסר שמעבירה הכרעת הדין למפקדי צה"ל וחייליו: יש גיבוי לטעויות בשיקול דעת תחת אש. אך אין חיפוי על נקם ועל הוצאה לפועל של מדיניות אישית. המסר הזה חשוב, היות שבמשך חודשים התנהל כאן מאבק איתנים בזירה הציבורית (על גבו של אזריה) בין המצדדים בעונש מוות לכל מחבל ומחבלת בכל גיל ובכל מצב, בין שנוטרל ובין שלא - לבין המצדדים בשלטון החוק, בחבות הבינלאומית, ובהיצמדות לפקודות ולהוראות הפתיחה באש. 

המסר הנוסף הוא כלפי העולם, והוא שצה"ל יודע לחקור את עצמו תחקיר אמת, להגיש כתבי אישום בעת הצורך ולהעמיד למשפט חייל פשוט או מפקד בכיר שחרגו מהפקודות. ללא כל סיוע של האו"ם או של בית המשפט בהאג. 

ביום שאחרי אין מנצחים ומפסידים, יש מפסידים יותר ומפסידים פחות. צה"ל אכן יוצא מהאירוע החריג הזה כשחומת המוסר והנורמות שלו מעוצבות מחדש, אך לפניו מלאכה לא פשוטה ואתגר גדול למפקדים מול חייליהם. עליהם להסביר ולנתח את האירוע, ללמד את הפסיקה, לשוחח עם החיילים ולהביא להזדהות עם גבולות המותר והאסור. זו איננה מלאכה קלה כלל ועיקר בעידן הרשתות החברתיות - אך היא הכרחית. 

2. בית הדין הצבאי נהג ברוך וניסה להיזהר בכבודם של שני אלופים ותת־אלוף אחד במילואים, ש"התגייסו" לתמיכה בקו ההגנה של אזריה. אני בספק אם בית משפט אזרחי היה נוהג בהם במידה דומה. התייצבותם לצד אזריה ותוכן דבריהם נראו תמוהים ותלושים מהקו שמוביל הרמטכ"ל איזנקוט והפיקוד הבכיר של הצבא, וגם מהמסר הנדרש ממפקדים לחיילים. הדבר מותר, אך במקרה של הקצינים הבכירים הללו הוא תמוה (בלשון המעטה). 

3. רמטכ"ל איננו "קבלן פיצוצים" ותקיפות אוויר של הממשלה. הוא מפקדו של הצבא ואחראי גם להכנתו למלחמה וגם להשגת ניצחון, אך במידה לא מבוטלת גם לדמותו, ערכיו, שלומו ושלמותו של הצבא. 

בקדנציה של איזנקוט ובעידן הרשתות החברתיות, המשימה הזו היא "זירת לחימה" בפני עצמה, וניהולה נתקל בקשיים של עם חצוי ומפולג והנהגה פוליטית מסכסכת הקוראת תיגר על בית המשפט, על התקשורת ועל שלטון החוק. איזנקוט עומד באומץ על המשמר ביחד עם חברות האלופים. הם שומעים את הקולות, צופים במראות, בולעים את הרוק ומבליגים. אין להם ברירה. 

 

הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט. צילום: פלאש 90

 

לעתים ייזכר כאן שר ביטחון לטובה ולדורות רק בזכות הרמטכ"ל שמינה במשמרתו. כך יהא על בוגי יעלון שמינה את איזנקוט למפקד הצבא בעת הזו. רק להיזכר שארבע שנים קודם לכן סירב איזנקוט בתוקף להתמנות כרמטכ"ל, ואמר לשר הביטחון ברק "בני גנץ קודם לי ויש למנותו. זמני עוד יבוא". תראו לי עוד כאלו במקומותינו?  

4. על מה תתנהל כאן מערכת הבחירות הבאה? למה מתכוון יעלון כשהוא אומר: "אני איש ימין ואשאר בימין"? 

בשורות הבאות אני מבקש לנסות לקרוא תיגר על הסדר הפוליטי ועל המסגרות של שמאל וימין בארצנו הקטנה. אני סבור שבשלוש־ארבע השנים הקרובות, עד שהמזרח התיכון יתאזן, לא יהיה כאן דיון אמיתי על "פשרה כואבת בשטחים" או על "עתיד רמת הגולן". כל ממשלה שתהיה כאן תשמור על היחסים עם מצרים וירדן, תשמור על האינטרסים בגדה וברצועה, תפעל להבטיח שקט מצפון וכו'. 

לכן אני סבור כי במערכת הבחירות הקרובה אין שום היגיון בחלוקה לשמאל וימין. לא בעניין המדיני ולא בעניין הכלכלי־חברתי. מה כן? ישנו פה מאבק ערכי דרמטי בין הנאמנים למגילת העצמאות, ללשונה ולרוחה, לבין אלה הקוראים תיגר על זכויות לערביי ישראל, ההורסים את החקלאות, המתנכלים לתעשייה ולפריפריה, המייבשים את הציונות והמגרשים את התקווה.

מתפתח כאן עימות בין תומכי שלטון החוק ובית המשפט העליון, לבין אלה הרוצים לעלות עליו עם טרקטורים ודחפורים. יש כאן ויכוח מהותי בין המבקשים לשמור על חופש דעה וחופש עיתונות, לבין אלה המנסים להתנכל לה, להצר את צעדיה ולהכפיף אותה לשלטון. זהו מאבק עמוק, מהותי, שהולך ומתעצם ומאיים על החברה הישראלית ועל חוסנה.  

משה (בוגי) יעלון. איך לעזאזל פותרים את בעיית האגו. צילום: אבשלום ששוני

ולנוכח כל זאת, אני שואל מה לעזאזל ההבדל בין אבי גבאי, בוז'י הרצוג ורויטל סוויד לבין בוגי יעלון וגדעון סער? מה ההבדל בין משה כחלון, יאיר לפיד ועמיר פרץ לבין ציפי לבני לגילה גמליאל? 

אם רק היינו יכולים לפרק, ולו לקדנציה אחת, את המסגרות המסורתיות של שמאל וימין מלאכותי ולהסתדר באופן מהותי ואמיתי, כדי להעמיד את המחלוקת הערכית למבחן - הכל היה נראה אחרת. 

ולכן אינני מבין באמת למה מתכוון יעלון כשהוא אומר: "אני בימין ונשאר בימין", כרומז שבוז'י או פרץ יחלקו חלילה את ירושלים והוא ערוך להגן עליה מפניהם. זהו בדיוק הזמן להעז, לחשוב אחרת ולשנות סדרי בראשית, אבל איך לעזאזל פותרים את סוגיית האגו.

5. החלטת הממשלה להסמיך את רה"מ נתניהו לקושש תרומות בקרב עשירי תבל למימון חגיגות העצמאות ה־70 לישראל מעמידה בספק את מידת עצמאותנו. ההחלטה הזאת מטרידה ואינה נותנת לי מנוח. "מדינת הסטארט־אפ", המחזיקה לוויין בשמיים, כור בדימונה, חמקן F־35, טיל נגד טילים בליסטיים - מקוששת נדבות כדי לחגוג עצמאות... 

ואיפה הכבוד הלאומי שלנו? איפה הגאווה? איפה העצמאות? אם יש כסף בקופתה של ישראל, שיקצו אותו מיד ונחגוג. ואם אין - נחגוג בצניעות, נמשיך לעבוד, ניצור ונצבור מעט כסף שיהיה לנו לחגיגות ה־100 לישראל. 

שבת שלום.