פסק הדין לא היה מפתיע עבור מי שעקב אחרי משפטו של אלאור אזריה, ועדיין זה היה עצוב. היה עצוב לראות בחור צעיר שחייו השתנו ברגע אחד, מוקף בלהקה של "תומכים", שהדבר האחרון שמעניין אותם הוא גורלו. הם באו להשתמש בו, לעשות הון פוליטי או להרוויח דקות פרסום, גם במחיר של פגיעה בו. לצדו המשפחה, שנגררה בעל כורחה ללב השסע המבעבע בחברה הישראלית ולא מבינה שכל המתנדבים לעזור לה הפכו אותה לכלי שרת: פוליטיקאים, יחצנים ועורכי דין.

פסק הדין הנחרץ וההדוק שכתבו השופטים היה גם כתב אישום חריף נגד אנשי צוות ההגנה של אזריה, שבמהלך המשפט הצטיירו יותר כמי שבאו לייצג את אלפי התומכים שמימנו אותם ב"הדסטארט" ולא את אזריה. השופטים לא חסכו מהם ביקורת על שבחרו לנקוט קו עקרוני מופרך ולהתנגח בבית הדין, במקום להביא עדים וראיות שישרתו את עניינו של החייל. ראוי שבסוף השבוע הזה עורכי הדין ילמדו היטב את פסק הדין ויתייצבו בגישה אחרת לשלב הטיעונים לעונש, אבל צירופו של עו"ד יורם שפטל לצוות ההגנה מסמן שהקו המיליטנטי יימשך.

המשפט והכרעת הדין לא לימדו אותנו שום דבר חדש על מה שהתחולל באותו בוקר פורים בחברון. ההגנה ביקשה ליצור מצג שווא, כאילו העובדות שנויות במחלוקת. אבל פסק הדין מאושש את מה שקבעו הרמטכ"ל ושר הביטחון כבר למחרת האירוע. ועדיין, בחוכמה שבדיעבד, מוטב היה שגדי איזנקוט, משה יעלון ובנימין נתניהו היו נמנעים אז מלהשמיע את ההצהרות שרק ליבו את התחושה שאזריה לא יזכה למשפט צדק. היה אפשר להסתפק באמירה של דובר צה"ל, שהמקרה על פניו אינו תואם את ערכי צה"ל ושיש להמתין לתוצאות התחקיר המבצעי והחקירה המשפטית.

אלאור אזריה בהכרעת הדין. צילום: אבשלום ששוני

גם הפנייה של המפקדים לפצ"ר ולמצ"ח עוד ביום התקרית, הייתה נמהרת. בעבר, גם במקרים קשים וחריגים, הקפידו המפקדים להשלים קודם כל תחקיר מבצעי ולקבל תמונה מלאה של האירוע, שתבהיר להם אילו שגיאות נעשו ומה צריך ללמוד מהמקרה בתחום המבצעי והפיקודי, לפני שפנו למצ"ח שתבחן את ההיבטים הפליליים. ויחד עם זאת, בניגוד למה שסבר אלוף פיקוד המרכז רוני נומה, לא הייתה שום דרך לסגור את מקרה אזריה במישור הפיקודי/משמעתי.

אין פצ"ר שהיה סומך ידיו על דין משמעתי לחייל שירה במחבל פצוע ומנוטרל, תוך שהוא מצהיר ש"מגיע לו למות". גם תא"ל שרון אפק הבין שהגשת כתב אישום חמור במקרה כזה היא הכרחית, כדי להגן על חבריו של אזריה. אילו היה נמנע מהגשת כתב אישום, היה אפק סולל את הדרך לבית הדין הפלילי הבינלאומי להכריז על צה"ל כמי שלא מסוגל לחקור ולשפוט את עצמו. וכן, אין ספק שהעובדה שהמקרה תועד בכל כך הרבה מצלמות רק חידדה את הקביעה.

על סמכות ואחריות

הקריאות להכריז על חנינה עוד בטרם נגזר העונש, נועדו לרוקן את מעשה בית הדין מתוכן. יש רק מעטים מבינינו שרוצים לראות את אזריה נענש בחומרה, ובכל זאת יש לתת למשפט להסתיים לפני שיוצאים בהצהרות לאיסוף לייקים ברשת החברתית. גם המערכת הצבאית לא מבקשת לנקום באזריה, ועל אף הייצוג הלקוי שזכה לו במשפט, סביר להניח שיזכה בהמתקת העונש. אלא אם כן יתעקשו סנגוריו להמשיך לייצג את "לה פמיליה" במקום את הלקוח שלהם.

בחירתה המרשימה של השופטת אל"מ מאיה הלר להקריא בשקט חלקים נרחבים מפסק הדין, בשעה שנהמת הרחוב חדרה מדי פעם אל כותלי בית הדין, נועדה לאותת שנותרו עדיין איים של ממלכתיות בישראל שלא מתכופפים אל מול רחשי הלב של הרחוב והרשת. זה לא היה קל למשפחה שנכחה באולם, וגם רוב העיתונאים שהיו שם התגרדו בחוסר סבלנות, אבל היא צדקה כשהתעקשה להקריא פסק דין מנומק היטב, שעונה אחת לאחת על כל טענות ההגנה ומנטרל כל טענה לפסיקה שרירותית.

אני מודה שקיוויתי שהפסיקה הזאת תוציא גם מנתניהו איזה שמץ של ממלכתיות, איזו אמירה על עצמאות מערכת המשפט והצורך לכבד אותה; אבל שוב המתין ראש הממשלה עד שנפתלי בנט הורה לו מה לחשוב, עד ששחרר את הודעתו הרפה. נתניהו, שאיבד את אמון הצמרת הצבאית בעקבות הפליק־פלאק שעשה בסוף השבוע שאחרי התקרית בחברון, כבר כנראה לא יזכה בו מחדש. אפילו ח"כ מוטי יוגב הצליח להיות ממלכתי ממנו. היה זה דווקא שר הביטחון אביגדור ליברמן, מי שכאופוזיציונר התייצב לצד אזריה, שהוכיח שעם קבלת הסמכות באה גם אחריות.

לבד מאזריה, הרמטכ"ל גדי איזנקוט מסתמן כגיבור הטרגי של הפרשה. הוא הציב את עצמו כחומה בצורה בין המנהיגות הפופוליסטית לבין הצבא, שחייב לפעול על בסיס פקודות וערכים שלא הוגדרו ברחוב. בגופו הרחב הוא מנסה לחצוץ בין כל מקוששי הלייקים לבין המפקדים והחיילים שתחתיו. הוא משלם על זה מחיר. אבל איזנקוט לא עוסק בפופולריות שלו, אלא בפיקוד על צה"ל. פרשת אזריה עדיין מטלטלת את הצבא, אבל הוא יודע שהיא לא גרמה לשום חייל להסס אל מול טרור ושרוב פקודיו מבינים היטב את הפקודות.

מתוך כ־330 מחבלים פלסטינים שפגשנו בשנה וחצי האחרונות, 169 חוסלו בידי צה"ל, עשרות מהם לאחר מקרה אזריה. עוד שמונה פלסטינים בלתי מעורבים נורו בשוגג. היו מקרים שבהם חיילים פעלו בחוסר מקצועיות, הפעילו כוח יתר על המידה, או טעו בשיקול הדעת. נפתחו גם יותר מ־20 חקירות מצ"ח, אבל בכל המקרים קיבלו החיילים גיבוי, גם על השגיאות שעשו, מאחר שנעשו בתחום הסביר. לא היה עוד מקרה, או לפחות לא נחשפנו לעוד מקרה, שבו חייל החליט על דעת עצמו, בהחלטה קרה, להוציא להורג מחבל. מתוך כל המקרים הפכה רק חקירה אחת לכתב אישום: פרשת אזריה.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10