קרוב ל־24 אלף חללים נפלו בעם ישראל במלחמותיו מאז ראשית שיבת ציון ועד ימינו. אין איש היודע לבטח כמה ערבים נהרגו במלחמות הללו. אולי 100 אלף.

האם לוחמי ישראל אשמים בהריגת 100 אלף איש? ודאי שלא. ככה זה במלחמות. חיילים וגם אזרחים נהרגים בכל הצדדים הלוחמים. זה הנורא במלחמות. לוחמים שהרגו חיילי אויב בשדה הקרב לא יואשמו, ולעתים יעוטרו כגיבורים גם אם במהלך הקרב נהרגו בלא כוונת זדון אזרחים. אך אם יעשו זאת בעת שלום ויהרגו אזרחים שלא עשו רע - יועמדו לדין כרוצחים. ההבדל ברור: במלחמות הורגים ונהרגים. לעת שלום - רוצחים ונרצחים.

מי שינסה לדון על פי דיני מלחמה מחוץ לשדה הקרב יעוות את הדין. אך גם להפך. אי אפשר להשליט את הדין הפלילי על המתאר המלחמתי־מבצעי.

לא תמיד הקו ברור. לא רק העיתוי קובע. גם הנסיבות. כך נבדלים אלו שמתו כתוצאה מפשעי מלחמה מאלו שנהרגו בקרב. זמן המלחמה אינו מעניק חסינות למי שפגע בכוונה תחילה באזרחים חפים מפשע או בשבויים שנכנעו ומסרו את נשקם. אך פעמים רבות נסתרים הדברים בתוך תמרות האבק וענני העשן של סערת הקרב, ואיננו נאלצים לייסר את לוחמינו ואת עצמנו.

תמיד קיים גם תחום אפור. האם חייל האויב השוכב בתעלה ונראה כמת יוכל לפתוח באש כשיחלפו לוחמינו על פניו? להשליך רימון? ודאי. במלחמה אין פנאי לבדוק. "וידוא הריגה" הוא תרגולת מוכרת, אכזרית. יורים עוד צרור כדי להמשיך בהסתערות בלי להיפגע מאחור. התרגולת קיימת גם כשאין מכנים אותה כך. גם כשנותנים לה שם מכובס. והיא מתרגולות המלחמה העתיקות ביותר. והיא מתקיימת גם אם על הנייר כתוב אחרת. מאליו ברור כי חייל מסתער אינו יכול, ואינו רשאי, לעצור ולטפל בפצועי האויב שזה עתה פגע בהם. עליו להמשיך במשימתו. בתום הקרב ייאספו הפצועים. שלנו ושלהם. ויטופלו. שלנו ושלהם.

אבל במלחמה בטרור הערבי בארץ ישראל הנסיבות אפורות עוד יותר. מחבל המסתער עם סכין על חייל צריך להיירות למוות. אך אם רק נפצע ואינו מסכן עוד את חיילינו - הוא צריך לקבל טיפול רפואי, כמו החייל שאותו דקר. וממתי אינו מסכן יותר את כוחותינו? האם ייתכן כי הוא חמוש בכלי נשק נוסף? נושא חגורת נפץ?

על התחום האפור הנורא הזה נסב משפט אלאור אזריה. מה היה בראשו של החייל שירה במחבל הפצוע בחברון? המשפט כולו התמקד ב"תחושת הסכנה" שחש החייל מול המחבל הפצוע. האם "תחושת הסכנה" הייתה אמת פנימית שלו, גם אם מפקדיו לא היו שותפים לה, או שהייתה בגדר הצדקה מאוחרת של מי שרצה להרוג מחבל שניסה קודם לכן לרצוח את חברו כי חשב ש"מגיע לו למות"? האם הייתה הירייה ההיא פעולה מבצעית או הוצאה להורג? אין ספק כי אזריה התכוון להרוג את המחבל, אך איך ניתן להוכיח כוונה "פלילית" מעבר לכל ספק סביר?

אמת לשעתה

המחזה היפני הקלאסי "רשומון" מתאר מעשה אונס ורצח ביער מארבע זוויות ראייה שונות: של הסמוראי הנרצח טקהירו, אשתו הנאנסת מסאקו, הנאשם באונס וברצח טג'ומרו, וחוטב עצים שהיה עד מקרי. ארבע העדויות סותרות זו את זו. הצופה אינו יכול להגיע אל האמת. לכל אחד מהמשתתפים אמת פנימית שלו: רצח? התאבדות? מוות בדו־קרב? ושמא אשתו הנאנסת של הנרצח הזמינה את הרצח והאונס לא היה אונס? מה היה פוסק בית המשפט הצבאי בישראל לו היה טג'ומרו מובא בפניו?

100 אלף ערבים נהרגו במלחמות ישראל. מותר לשער כי לא כולם נהרגו משום שהיו חיילי אויב בעת קרב. וכי מותם של מקצתם, גם של חלק מהאזרחים שנהרגו, היה ניתן למניעה גם בנסיבות המלחמה האכזרית. המלחמה אינה מקדשת את כל האמצעים. ויש פשע גם בעת מלחמה. אך יש להפעיל את השיקולים הפליליים ולא את חוקי המלחמה רק בנסיבות ברורות לחלוטין של פשע מלחמה. פרשת אלאור אזריה לא הייתה כזאת. לא גיבור ולא רוצח היה אזריה באותה סמטה בחברון.

ראויה האמת להיאמר: איני מכיר יהודי שפוי בישראל שהיה מתאבל על מותו של המחבל לו היה מת מפצעיו בלי שאזריה היה יורה בו. הרוב המכריע של הישראלים היו ודאי מרוצים כי המחבל בא על עונשו הראוי. כלומר לא מותו הוא שעמד במרכז המשפט הזה אלא הריגתו. לא מותו של המחבל מייסר אותנו אלא השאלה אם נהרג "כדין". מקרים לא מעטים כאלו היו ודאי בכל מלחמות ישראל. והלוחמים המבצעים, השותפים והעדים אולי מתייסרים בהם. מלחמות הן התרחשות איומה. לא "אנושית", אבל נפוצה מאוד בכל ההיסטוריה של המין האנושי.

האם המצלמה של בצלם חשפה אמת מוחלטת, "אובייקטיבית"? או שהיא כעדותו של חוטב העצים ב"רשומון": עוד אמת, לא האחת־ואין־בלתה? האם "האמת" של אזריה היא אמת "מוחלטת"? או, כפי שקבע בית המשפט בעניינה של אילנה דיין שפסקה בתחקיר "עובדה" כי סרן ר' הרג בכוונה תחילה ילדה ערבייה חפה מפשע - "אמת לשעתה". משהו שנראה בעת שנעשה כאמת. איך יכול בית המשפט לקבוע מה "באמת" התחולל במוחו בשעה שלחץ על ההדק? אולי אמר באמת "מגיע לו למות" אך לחץ על ההדק רק כשראה אותו זז וחשש כי הוא מסכן אותו ואת חבריו?

בית המשפט הרשיע את אזריה. אך לא הגיע, לא יכול היה להגיע, אל חקר האמת מעבר לכל ספק. יהיה ערעור. גם בערעור לא תימצא האמת הזאת. לא תוכל להימצא. בשטח ההפקר הזה של הטעות וההטיה האנושית פועלות - לטוב ולרע - הצהרות הרמטכ"ל ושר הביטחון מיד לאחר האירוע, על "החייל שסרח". בשטח ההפקר הזה פועלות - לטוב ולרע - גם הכרזות פוליטיקאים ומפגינים וטוקבקיסטים וסקרי דעת קהל.

וכיוון שאת "האמת" לא נמצא עוד - יש רק לקוות כי גזר הדין לא ילך באותה דרך שבה הלך פסק הדין. והעונש יהיה סמלי או יומר בחנינה.

לפני שבוע הזכרתי בדפים אלו את שלום שוורצבארד, שהרג בפריז את רוצח רבבות היהודים, האוקראיני סימון פטליורה. שוורצבארד זוכה בדין גם כשהיה ברור שהרג את פטליורה כנקמה. השופטים ביקשו צדק. לא חוק. עבד אל־פתאח שריף לא היה פטליורה. אזריה איננו שוורצבארד. אך גם הוא זכאי לצדק.