נמרים של נייר: העיתונות היא המפסידה הגדולה של פרשת נתניהו-מוזס

אדם מקבל חינם את העיתון “ישראל היום” ובטוח כי מה שהוא קורא בו משקף אמת או את דעת הכותבים. כשהוא מסיים לקרוא, הוא חושב שבנימין נתניהו הוא אחד המנהיגים אם לא ה־. לא רק בארץ. בעולם כולו. זך כשלג. אולי טיפה להוט מדי אחר מוצרים משובחים, אבל תסכימו איתי שעדיף לטבול את ה”קוהיבה סיגלו 5” בקוואנטרו ולא בגלידת פיסטוק, שזה מה שהמדינה מספקת. הקורא גם יודע שבכל עת רודפת את ראש הממשלה האהוב שלנו “אימפריית הרשע” מיסודו של נוני מוזס. ושהכותבים בעיתונו הם משרתיו.
 

באו הפרסומים על השיחה המוקלטת בין נתניהו ומוזס והראו לכאורה כי “כלבי השמירה של הדמוקרטיה” אינם אלא פוחלצים, שבעליהם שתלו בהם מנגנון כתיבה. איני יודע מה בדיוק נאמר בשיחה המוקלטת ההיא. המנגינה קובעת לא פחות מהמילים. האם הייתה זו שיחת עבריינים, כמו השיחות המוקלטות בין שולה זקן ואהוד אולמרט או משא ומתן לגיטימי בין שני בעלי עניין? 

שלוש פעמים כבר הסבירו לי כל מיני מומחים משפטיים, ועדיין לא הצלחתי להבין מה פלילי במעשיו של ראש ממשלה, המגיע למסקנה כי הוא זקוק לביטאון שיתמוך בו ובמדיניותו, כי התקשורת מוטה שמאלה, ונגדו אישית. הוא משכנע את מקורבו שלדון אדלסון להקים עיתון כזה. אז בא אליו נוני מוזס ומבטיח שעיתונו “ידיעות אחרונות” יהיה מעתה מאוזן יותר, אולי אפילו יתמוך בו, אם “ישראל היום” יצומצם, או למצער לא יתרחב גם בסופי שבוע. אם כל תכליתו של “ישראל היום” נועדה להביא לאיזון בתקשורת הכתובה - והאיזון הושג במשא ומתן - קיומו של “ישראל היום” מתייתר. 

אבל מעבר לשאלת הפליליות או הלגיטימיות בשיחה בין ביבי לנוני - שני העיתונים מצטיירים כעלובים למדי. אולי כל מה שטענו כלפי “ישראל היום”, שאינו אלא עלון תעמולה של נתניהו, נכון גם לגבי “ידיעות אחרונות”, המתפקד כדובר האימפריה הכלכלית של מוזס? אולי לא נהמת לבו של נחום ברנע בוקעת מדפי “ידיעות אחרונות”? אולי לא חלבה ודמה של סימה קדמון מכתימים את עמודי “המוסף לשבת”? אולי לא ממוחם ולבם הם כותבים, אלא מהחור בכיסו של נוני מוזס? 

ואולי גונן גינת, עמוס רגב וחיים שיין, כשהם תוקפים ב”ישראל היום” את “אימפריית הרשע של נוני מוזס”, אינם מעלים אפילו על דעתם מה היו נאלצים לכתוב לו היו נתניהו ומוזס מגיעים להסכם? איך היו כל העיתונאים המוכשרים הללו מכשירים לפתע את השרצים שהכפישו במאות אלפי מילים? ואם לא היו מסכימים להכשיר - האם היו ממשיכים לכתוב בעיתוניהם? האם כל העיתונאים הבכירים ובעלי הטורים המכובדים הללו אינם אלא חיילים על לוח שחמט במשחק בין ההון לשלטון?