העיתונות, כפי שמלמדים אותה בבתי ספר לתקשורת או בדרמות סוחפות של הוליווד או בסדרות טלוויזיה של HBO או ב"עין השביעית" או במועצת העיתונות, היא בסך הכל מקצוע חדש. שברירי. עיתונאים, המורגלים במרוץ יומי אחר אירועי ההווה, לא תמיד יכולים לזכור את זה. אך בעבר הדי קרוב לא הייתה עיתונות כפי שיש היום. לא הייתה העמדת פנים של ניטרליות מערכתית. לא הייתה יומרה להפריד בין אינטרסים מסחריים לבין מה שנכתב בעיתון. לא הייתה פסאדה של מכובדות קרירה ומעונבת של מי שמקצועם מאפשר להם - כביכול - להתעלם מהמציאות הכאוטית של תן וקח, שמור לי ואשמור לך, המתנהלת סביבם.

צריך ללמוד מחדש משהו מפרשת השלטון והעיתון - שפרטיה מתגלים בימים האחרונים - מעבר לעובדות עצמן. צריך ללמוד שהפסאדה היא לא יותר מפסאדה. שההווה דומה לעבר הרבה יותר מכפי שנדמה. שכמה עשרות שנים של עיתונות לא שינו, וגם לא יכולות לשנות, את הכללים הבסיסיים הנוגעים ליחסים בין בעלי אינטרסים. לראש ממשלה יש אינטרסים. לבעלים של עיתונים - יהיו אלה מפלגות, כמו פעם, או אנשי עסקים, כמו היום, או פילנתרופים, כמו מחר - יש אינטרסים. לעיתונאים יש אינטרסים. גם לציבור יש אינטרסים. כשאלה מתנגשים, קורה מה שהמציאות כופה גם בנסיבות אחרות: נרקמות עסקאות, נעשות פשרות.

העיתונאים, כך נדמה, הם הברגים המשוטים של מערכות האינטרסים המשומנות המקיפות אותם. או לפחות אלה מהם שעודם מתעקשים להאמין שישנה עיתונות חופשית לגמרי. אלה שסבורים שזכותם לתבוע מהמו"ל שלהם, המוציא מכיסו כדי לממן את משכורתם, לא להתערב בעבודתם. אלה שמאמינים שביכולתם לכפות עליו להפסיד את רכושו, כדי שהם ישמרו על תומתם. אלה שחיים בסרט של הוליווד.

האמת היא, כמובן, אחרת. המו"ל יכול להתערב במעשה או במחדל. מו"ל שאינו אלגנטי ידרוש בבוטות להחליף את הכותרת. מו"ל אלגנטי יותר פשוט יפטר את העורך שאינו כותב כותרות לטעמו, או ישכור את בעל הטור שכותב לטעמו.

הוא יכול להתערב מטעמים אידיאולוגיים - קל לזהות עיתונים שזה המצב הקיים בהם. הוא יכול להתערב משיקולים מסחריים - גם את העיתונים האלה לא קשה לזהות. הוא יכול להתערב סתם כי מתחשק לו. כי העיתון הוא רכושו הפרטי, לא רכוש הציבור, לא רכושה של מועצת העיתונות, לא רכושם של חברי כנסת צדיקים או צדקנים. אם העיתון יפסיד כסף, זה הכסף שלו. אם העיתון יפשוט רגל, זו הרגל שלו. אדם מחזיק בידו עיתון כדי להרוויח כסף או כדי להרוויח השפעה. רק טיפש יניח שיוותר על שני אלה כדי להגשים את חלומם המקצועי של עובדיו.

אפשר להתנהל לנוכח המציאות הזאת כאילו מדובר במציאות מזעזעת, איומה. ואפשר גם להתנהל מולה כאילו מדובר במציאות. כמו שהשמש זורחת, גם כשאין חשק לקום, וכמו שהיא שוקעת, גם כשאין חשק לישון, כך בעלי עיתונים שומרים על רכושם, וכך ראשי ממשלה שומרים על הכיסאות שלהם, גם כשלעיתונאים זה לא נוח.

חשוב לשמור על כבודו של מקצוע העיתונות. חשוב להציב סטנדרטים גבוהים של יושרה, ולשאוף לאידיאל של עיתונות מנותקת מלחצים כלכליים, פוליטיים, אישיים. חשוב גם לשמור על פרופורציות: האידיאל הוא אידיאל, החיים הם החיים. מי שמחזיק בעט ויסכין לזהות את המציאות העיתונאית הלא מושלמת הזאת, יהיה גם עיתונאי טוב יותר. היא תזכיר לו שכמו שלמו"ל שלו יש עניינים, וכמו שהמו"ל שלו מתפשר - וכמו שגם הוא, העיתונאי, צריך להתפשר - גם ראש הממשלה צריך להתפשר וגם היועץ המשפטי לממשלה וגם שופטים בבית המשפט וגם פרופסורים באוניברסיטה. סטנדרטים נמוכים הם אומנם דבר לא בריא - אבל גם לצדיקות יתר יש חסרונות.