החורף גורם לו להרגיש אירופה - וליתר דיוק, אנגליה: על התיק שבו הוא נושא את המחשב הנייד וגם כמה ניירות ועטים, הוא מניח מטרייה שקנה פעם בלונדון, לפני יותר מ־20 שנה: שחורה עם קת מעץ מלא. זה לא שיש לו אשליות בקשר ללונדון: בגילו הוא יודע כבר שלונדון לא מחכה לו, אבל בימים שבהם תל אביב דומה לה - הייאוש נעשה יותר נוח.
מזג האוויר הסגרירי גורם לו להתלבש: בימים כתיקונם יימצא לרוב, גם ברשות הרבים, במכנסיים קצרים ובכפכפים תואמים, אבל הגשם - ויותר מכך ה"קר מהרגיל", ססמת הגיוס של מי שעדיין לא נשבו בקסמי הלבנט, גורם לו להיכנס לארון ולצאת ממנו עם ז'קט ומעיל, צעיף וכובע, כאילו היה איזה מידל–אפר קלאס לונדוני שמתכונן לטיול עם הגריי–האונד שלו בפארק הקטן שבצפון–מערב לונדון.
הבגדים עושים אותו מחושב יותר, מודע לכל תנועה, מאריכים את מחוותיו הגופניות כאילו היה מנחה בתוכנית אירוח: "בבקשה, גבירתי", הוא יאמר לאישה צעירה בעודו דוחף למענה את הדלת של סניף הבנק או הדואר - יודע שהיא מביטה בו עכשיו בהתפעלות: שהרי אין דרך מוצלחת יותר להרשים אישה מאשר בנימוסים טובים.
"בוקר טוב, אדוני", הוא מקדים שלום לאיש הביטחון שבעמדת המודיעין, ובקרס העץ של המטרייה מפעיל את לחצן המעלית. הוא מהרהר לעצמו באנגלית בדרך אל פינת הקפה, שם יכין לעצמו הבוקר תה בחלב ואולי ייטול גם ביסקוויט בצד, בעודו מרפרף על כותרות מדור הספורט - קורא על הקאמבק של מכבי נתניה מול הפועל עכו, ובכל מאודו משתוקק לדעת מה הייתה התוצאה בין נוטס–קאונטי להאדרספילד - אף על פי שאינו בטוח אפילו ששתי הקבוצות משחקות באותה הליגה.
את יום העבודה הוא מעביר בארשת חשיבות, הגם שכל זה אינו אלא הסוואה לכך שדווקא היום אין לו יותר מדי מה לעשות. בצהריים הוא בוחר במסעדה, רק מפני שאינו יכול אפילו לדמיין את עצמו עומד לו ככה בתור לשניצל בבגט או סנדביץ' טונה כאחד הילידים - הו כן, עם מצב הרוח הבריטי הזה באה גם ההתנשאות המרוחקת. "לכל הרוחות", הוא מקלל בארכאיות ובלחש, "לו רק היה פה דוכן הגון של פיש אנד צ'יפס!".
הדבר שהכי מצער אותו לקראת סוף היום הוא שאין לו (עדיין) רכבת תחתית לשוב בה הביתה, מעלעל בעמודי המאמרים ב"גרדיאן" ולוטש מעליהם עיניים סקרניות בשתי צעירות במיני וגרביונים דקיקים, למרות הקור - שמנהלות שיחה בדציבלים גבוהים מדי ובסלנג עדכני מדי.
בין פיינט לחצי
לעומת זאת, הדבר שהכי משמח אותו הוא הפאב שבו הוא עוצר לפיינט, או במידה הקרובה אליו ביותר כאן בלבנט - "חצי". את הקבועים האחרים הוא מברך בלי קול, רק מגביה את הכוס, נהנה לראות את הקצף של ה"גינס" משרטט בבז' שנתות על דופנותיה - כל הדרך לתחתית הפיינט, סליחה, "החצי" הבא.
עיניה של הברמנית תלויות בגשם שלא מפסיק לרדת: "אומרים שבסוף השבוע יהיה יפה, קצת קריר, אבל לפחות שבת שמשית, בלי טיפת גשם", הוא מנסה, כאילו הבטיח לה שבסוף השבוע הזה תמצא סוף–סוף חבר לחיים, כזה שיחבק באהבה את כל קעקועיה בלי לתהות יותר מדי איך ייראו כשתהיה בת 60.
"אוף, איזה קור", היא עונה. "שיתחיל כבר הקיץ, בא לי ים", היא חותמת בנימה מתפנקת, מלווה בפיהוק ובקימור חתולי, והוא בהחלט יכול להבין ללבה - עם גוף כשלה הוא היה נודד מחצי הכדור לחציו האחר, ובלבד שתמיד יהיה קיץ.
"למה?", הוא מנסה ללחום על כבודו וכבודה של העונה, מרגיש מחויב יותר מצ'רצ'יל בעת המלחמה ההיא: "גשם זה רומנטי!", אבל היא כבר משפילה מבט אל מסך הטלפון הנייד שלה. לך דבר על רומנטיקה עם דור הטינדר.
עם הבירה השנייה הוא מזמין גם וויסקי בלי קרח - ומשלם על הכל במזומן, בשטר של 100, מסמן לטינדרית שלא צריך עודף, אף על פי שהטיפ יצא נדיב מדי - מי יודע, אולי היא תחליט לחקור פעם את הצד הרומנטי של החורף עם גבר שצעיר אך במעט מאביה, ומיד הוא ניחם על ההרהור האחרון, לא מפני שאינו יאה, אלא מפני שהוא חושש שלא היה יודע כבר מה לעשות עם מישהי בגילה, כאילו לא מדובר עוד במרחק השנים אלא בשני בעלי חיים שונים.
עוד מעט קט יפסע לביתו, יסיר את המעיל, יתלה את הכובע, יניח את המטרייה כאביר המשיב חרב לנדנה - ויעבור לטרנינג. החדשות בטלוויזיה כבר יפוגגו סופית את האשליה הבריטית - וכשיפלוט קללה מול תגובת עורך דינו של ראש הממשלה, יעלה בו משהו חמצמץ והוא יעבור לערוץ הספורט.