עמוס, חמי, מכור ל״תעופה בחקירה״. פעם בכמה ארוחות משפחתיות, כשהוא מעריך שעבר מספיק זמן מהפעם הקודמת שהזכיר את הנושא, הוא מנסה לסחוף גם אותנו לתעלומת המטוס האוזבקי שנעלם אי שם מעל ערבות שקר כלשהו ורק כשמצאו את הקופסה השחורה גילו שלטייס לא הגיע מספיק חמצן למוח. בהיעדר סרט אילוסטרציה גנרי שמשודר בכל פרק של הסדרה, שבו רואים טייסים עם מדים מתחלפים במטוס עם לוגו מתחלף ושמיים עם עננים מתחלפים, אנחנו נדבקים בהתלהבות רק באופן חלקי. אולי נתחיל להמחיז את הפרקים לטובת יצירת עניין ושלום בית.

מזל שאבא שלי מהנדס תא טייס בדימוס ואני יכולה לתרום לשיחה את הידע היחיד שלי בתחום שכולל בדיקת חוזק השמשה הקדמית ותרנגול הודו קפוא. משם אני יכולה רק להפליג מהשיחה בבהייה למחוזות אחרים.

בשנה הקרובה צפויה לעלות לאוויר העונה ה–17 של הסדרת הקנדית הזו. השבוע, לראשונה מאז תחילת כהונתו לפני שנה וחצי, ניצב מעל ראש ממשלת קנדה הצעיר והמבטיח, שחמק מטעויות עד כה, סימן שאלה ערכי גדול לאחר שטס לחופשה במטוסו הפרטי של חבר מיליארדר. בכל הקשור לפרשה הזו רק הגבות מורמות אל על בינתיים, ואת החקירות הם משאירים לענייני תעופה. בינתיים. החיים בקנדה נשארים קפואים ויפים והמטוסים המתרסקים והנעלמים נשארים של חברות זרות ומרתקים מיליוני צופים ברחבי העולם כבר 16 עונות, למען השם.

לכל אסון שם משלו, וגם המנגינה ברקע משתנה כדי לשמור את המעריצים ערניים. המבקרים משבחים את האימה שהסדרה מעלה בקרב הצופים יחד עם שלל רגשות אחרים, אף שחברות התעופה המדוברות פחות מבסוטיות מהתזכורת הזו, אני מניחה, גם אם רק בערוצי דיסקברי ונשיונל ג׳יאוגרפיק. תארו לכם איך היו מגיבים הצופים אם גיא פלג היה מתמלל את השיחות של הנוסעים לפי העדויות שלהם, הקנדים לא יבינו איך לא עשו את זה קודם!

נכון לתחילת השבוע, חוקרי המשטרה התקשו להכריע אם לבנימין נתניהו או לנוני מוזס הייתה כוונה פלילית. אנחנו זוכים לקרוא קטעי שיחה מפגישות, חצאי פגישות, של השניים, אבל החוקרים עצמם שומעים את הדברים בקולם, באינטונציה של השניים, לא בדיבוב של כתבי טלוויזיה, הם אמורים להבין לאן נושבת הרוח ובכל זאת נותרים מבולבלים. ״סתם״, ח״כ ביטן אמר שהשיחות היו ״סתם״, ששני הצדדים דיברו ודיברו, ואז יצאו מהשיחות ופעלו הפוך לחלוטין ממה שנקבע. ואני רק חשבתי על הפאדיחה.

כל תכתובת בין אנשים כשהיא נקראת על ידי צדדים שלא היו שותפים לשיחה, במיוחד כשזה נעשה לעיני מיליונים, היא מביכה במידה מסוימת. קבוצות וואטסאפ משפחתיות, תמונות אידיוטיות שנשלחות בין חברים, פתקי תזכורת שאדם רושם לעצמו - התוכן אולי ענייני יותר או פחות, אבל אם גיא פלג יקריא אותו במהדורה, לא יהיה בור מספיק עמוק שאמצא כדי להתחבא בו מהבושה.

אז מה אמורה להיות ההרגשה אחרי פרסום שיחות כמו אלה שאנחנו עדים להן בשבוע האחרון? זה מביך אותם? זה גורם להם אי־נחת או שבעמדות הכוח האלה התחושה היא רק של מכה קלה בכנף? כולם מדברים על ״בית הקלפים״ אבל אם תשאלו אותי - הכל מגיע ל״תעופה בחקירה״ בסוף.

המוחות שלנו צריכים קופסה שחורה, כזו שתקשר בין המילים שאנחנו אומרים לתחושה שמתפשטת אצלנו בגוף כשאנחנו אומרים אותן. אולי בכלל האנושות צריכה המצאה אחרת? האגדה מספרת על בריכות שצובעות שתן בסגול ובכך מחסלות את המוטיבציה לתופעה הדוחה שגורמת לשחיינים לצריבות בעיניים ולתחושת בחילה כללית.

מה הבעיה להמציא מנגנון שצובע רגשות של בני אדם? לא טבעת רגשות כמו זו שקנינו בשנות ה־80 והייתה מבוססת על חום הגוף אלא משהו מדעי שמתוכנת על החיבורים של מסלולי המוח שלנו. כמו זנב מכשכש של כלב או הסמקה, רק בקשת שלמה של צבעים שמעידה על הכוונה של העומד מולך. עזבו אותי מקריאת שפת גוף, פוליגרף וגרפולוגיה - את אלה אפשר ללמוד ולעקוף, אבל מנגנון צביעת רגשות יכול להפוך חקירות לנוחות ומערכות יחסים לפשוטות להפליא. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל - תם עידן אי־ההבנות.

אבל הנקודה היא שב״תעופה בחקירה״ מגיעים בדרך כלל למסקנות בניסיון למנוע אסונות תעופה מלחזור על עצמם. אני חושבת שההצלחה של הסדרה מושתתת על 60 דקות בממוצע שבהן סוקרים את כל המערכות: מהאבטחה וזרמי האוויר ועד ההתנהלות האנושית של הטייסים, אנשי התחזוקה ופקחי הטיסה. כל אבן נהפכה, או לפחות זו ההרגשה שניתנת לצופים, כדי לבדוק מה הייתה שרשרת האירועים שהובילה להתרסקות או לחטיפה של המטוס. בסוף הפרק אתה מרגיש שאסון כזה בדיוק לא יקרה שוב, כי פירקו את האירוע לגורמים ועכשיו מי שנדרש לעניין מבין טוב יותר את העולם שלו.

את החקירות על הקרקע אנחנו מקבלים במנות קצובות מדי שמונה בערב, לפעמים לאורך חודשים ושנים ואחרי שנגמר הכל - גם אם בתרועה רמה וגם אם בקול ענות חלושה, ההרגשה היא שחזרנו לנקודת ההתחלה, אף אחד לא הבין כלום והמטוס הזה עלול לחזור לאוויר ולהתרסק שוב. נו, נחגור ונשב מקדימה. אולי נינצל.