בעוד אנחנו סופרים כמויות סיגרים בפרשת 1000 ומתענגים על הדיאלוגים המלטפים שבין בנימין נתניהו לארנון (נוני) מוזס בפרשת 2000, הטיל השבוע ראש הממשלה משהו שהוא לא פחות מפצצה. בפוסט שפרסם ב-15 בחודש הודה נתניהו, בעצמו ומרצונו החופשי, שלא רק שפירק ממשלה בישראל כדי להגן על עיתון "ישראל היום", הוא גם כונן ממשלה שכל תכליתה היא לשמור על קיומו של "ישראל היום". תקראו שוב את הפוסט המדהים הזה, נתניהו מניח בו את היסודות לפרשה 3000.

איכשהו הפרסום הזה עבר יחסית בשקט, אולי כי אנחנו טובעים בפרטים של הפרשיות האחרות. אבל מה שהצהיר נתניהו, כאמור בהתנדבות ומיוזמתו, הוא שהכנסת פוזרה כדי להגן על עסק מסחרי, ושמדינת ישראל הלכה לבחירות כדי לשמור על אותו עסק. אין צורך בשום חקירה - מספיק לקרוא את הפוסט.
אפשר להבין את הלחץ של נתניהו להרגיע את פטרונו הוותיק שלדון אדלסון. בשיחות שלו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" הוא נשמע מספסר במי שזה עשור נותן לו תמיכה אינסופית. "הג'ינג'י מלאס וגאס", כפי שכינה אותו, הוא לא מישהו שהייתם רוצים להרגיז. אבל במאמציו לפייס את אדלסון, נתניהו הודה במפורש במה שעד כה היה רק ניחוש או הערכה: שהוא רתם את מדינת ישראל כולה כדי לשמור על העיתון ששומר עליו.

לרבים מאיתנו נדמה שהיחסים בין אדלסון לנתניהו הם יחסי נתינה חד-צדדיים: אדלסון מוכן להפסיד המון (730 מיליון שקל לפי "הארץ") כדי להעניק לנתניהו סיקור מפנק. אבל בדרך הפך החינמון של אדלסון לעיתון הנפוץ במדינה, למכשיר רב-עוצמה, שריסק את כל המתחרים בשוק העיתונות המודפסת. "ישראל היום" הוא כבר נכס שערכו רב. מי שירצה לקנות, ובטוח יש כאלה שירצו, ישלמו עבורו לא מעט כסף.



עסקי תקשורת, כמו גם קבוצות כדורגל, לא נמדדים רק בשורת הרווח. יש לא מעט עסקי תקשורת, ספורט ובידור, שבעליהם מפסידים במודע לא מעט כסף אבל נהנים מהיוקרה ומהמעמד שהם מקנים להם. את המעמד הזה הם מתרגמים לרווח גדול בעסקים האחרים שלהם, שמקזז את ההפסד בעיתון או בקבוצת הכדורגל. אמר לי פעם איש עסקים אמיד, בעלים של קבוצת כדורגל, שהוא מפסיד על הקבוצה שלו 10 מיליון שקל בשנה ולמרות זאת זה העסק הכי טוב שיש לו.

 זה נהנה וזה לא חסר

להיות הבעלים של העיתון הנפוץ בישראל זו עמדה משפיעה ונחשקת. אין זה משנה אם העיתון מחולק בחינם או מפסיד כסף. גם ערוצי הטלוויזיה מחולקים בחינם וחלקם גם מפסידים - ועדיין יש מספיק אנשים שמעוניינים להיות בעלים של ערוץ טלוויזיה. לכן יחסי נתניהו-אדלסון אינם חד-צדדיים. במקרה הטוב הם בבחינת "זה נהנה וזה אינו חסר".

על התועלת שקיבל נתניהו בעשר שנות קיומו של "ישראל היום" לא צריך להכביר מילים. זו תרומה פוליטית אדירה, שקשה לאמוד בכסף. אבל גם אדלסון קיבל בחזרה תמורה נכבדה, במטריית ההגנה הטוטאלית שסיפק לו נתניהו. את ההגנה הזאת סיפק לו נתניהו לא רק בניצול מעמדו כראש ממשלה, אלא גם בשמירה קנאית על תפקיד שר התקשורת. הוא הבטיח שדבר לא יפגע בנכס שהקים כאן אדלסון, העיתון הנפוץ במדינה, נכס שבהערכה צנועה שווה כמה מאות מיליונים.

העסקה כאן היא מובהקת ולא מרומזת. אין צורך לשאול אם אדלסון עשה מה שמכונה "שלח לחמך". יש כאן עסקה דו-צדדית, שבה צד אחד זוכה לתמיכה פוליטית חסרת תקדים וצד אחר זוכה להגנה של מדינת ישראל כדי שהעסק שלו ימשיך להתרחב. עולה ממנה חשד לעבירת שוחד לכאורה, שההיקף שלה גדול יותר מזה של אונייה שלמה עמוסה בקונטיינרים של "דום פריניון".

נתניהו יכול לטעון שאדלסון פועל ממניעים אידיאולוגיים / ציוניים, ועדיין זה לא יצדיק תן וקח בהיקפים כאלה. גם טענה של נתניהו שהוא פעל לשמירה על חופש הביטוי בישראל לא תתיישב עם המשא ומתן שניהל עם מו"ל "ידיעות אחרונות". מההקלטות שנחשפו עולה כי לנתניהו היה ברור לגמרי ש"ישראל היום" מרסק את כל המתחרים בשוק העיתונים. כן, נתניהו הסכים בעבר לתת הקלות לכלי תקשורת, כמו לערוץ 10, שלא עמדו בדרישות הרגולציה, אבל מעולם לא פורקה והוקמה ממשלה בישראל כדי להגן על עסק פרטי של אדם אחד.

לפני חודש עצרה המשטרה בחריצותה את איש העסקים בני שטיינמץ, בחשד ששיחד עובד ציבור בגינאה שבאפריקה. זאת על בסיס סעיף בחוק שהתקבל לפני כמה שנים ולפיו ניתן לפעול נגד אנשי עסקים ישראלים שפעלו שלא כדין במדינה אחרת. בפרשת 3000, פרשת נתניהו-אדלסון, יש איש עסקים זר שנתן תרומה ענקית לעובד הציבור הבכיר ביותר בישראל וקיבל בתמורה שירותים חסרי תקדים. המדהים בכל הסיפור הזה הוא שאף צד לא מכחיש את הנתינה והקבלה.

עד כה השתדלו רשויות אכיפת החוק להתנהל באטיות המקסימלית כדי לתת לכל הנחקרים בכל הפרשות מספיק זמן להכין גרסאות מוצקות ומתואמות. בפרשה הזאת הגרסה כבר ניתנה, והחשד שעולה ממנה מטריד יותר מכל סיגר או צוללת. נתניהו ואדלסון מעולם לא הסתירו את הקשר ההדוק ביניהם. אומנם ערב הבחירות ב-2015 הוגש בשם נתניהו תצהיר לוועדת הבחירות המרכזית, כאילו אין לו כל קשר ל"ישראל היום", אבל אחרי דבריו של נתניהו עצמו השבוע ברור שהתצהיר הזה היה כוזב.

בשום שלב לא ניסה נתניהו להרחיק עצמו מהעיסוק ב"ישראל היום", כדי למנוע חשד לניגוד עניינים, להפך, השבוע הוא הודה שרתם את קיום הממשלה ואת כנסת ישראל לשמירה על העיתון. אם בפרשה 1000 לא ברור עד כמה הרעפת סיגרים ואלכוהול מתגבשת לכדי עבירה של שוחד כספי, ואם בפרשה 2000 יש עדיין מחלוקת בשאלה אם המו"מ שניהל עם נוני מוזס מהווה שוחד פוליטי, הרי שבפרשה 3000 כל הרכיבים מופיעים בצורה מובהקת: מתן הטבה פוליטית / כספית אדירה מאיש עסקים לראש הממשלה בתמורה למטריית הגנה מוחלטת של ראש הממשלה לאותו איש עסקים. לפעמים לא צריך לקרוא בין השורות של הכתובת שעל הקיר. במקרה הזה היא מתנוססת על קיר הפייסבוק של נתניהו.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10 - tguvot@maariv.co.il