סמים וחומרים ממכרים מעולם לא היו כוס התה שלי. לא מבין בזה ומכיר מעט מאוד. חננה, יש שיאמרו. הרחות, הסנפות, הזרקות, גלגולי כדורים, שתיית מים מהולים, כתישת תרופות ממריצות, לגימת תה מועשר ושימוש בעלים לצורכי לעיסה ועישון - רחוקים ממני. ניסיתי פעמים בודדות. מודה. לחץ חברתי, סקרנות ותעוזה רגעית הניעו אותי. כשהעזתי זה לא עבד טוב. בטיול באמסטרדם בזמנו, בקופי שופ מקומי, חבר מומחה העביר לי שאכטה. נטלתי מידיו את הסחורה ופמפמתי. לא חשתי דבר. שאפתי שוב. עדיין אין כלום. הכנסתי לפה בשלישית והוספתי טרוניה שהופנתה אל בעל הבית בדבר עקרותו של החומר.

הוא הביט בי באדישות מרושעת. אחרי רבע שעה התחלתי להרגיש רע. שתי דקות נוספות חלפו והרע הפך לאיום. הרצפה זזה, המוזיקה התעוותה, וההולנדית שנישאה ברחבי החנות נשמעה כשפה הארורה ביותר עלי אדמות. צעקתי לחבר שצבעים מוזרים מערפלים את ראייתי. הבנתי שמפי נפלטות שטויות של תיכוניסט מצפון אוהיו. אבל הסאטלה נתנה את אותותיה ושלא בטובתי.

יצאתי מהמקום בדהרה כדי ללגום אוויר. בדרך הפלתי הולנדי רזה ומבוגר עם עצמות פריכות. בדוכני המזון הקרובים זללתי קבבים, פלאפל, ופלים בלגיים מעוטרים, גלידה בגביע, בכוס, דונאטס שוקולד, דונאטס מזוגגים, דונאטס מצופים ודונאטס פשוטים. הקיבה ספגה עד שהתעלפתי. התעוררתי במלון שבו התאכסנתי מקיץ מזיכרון של חלום שהתפתל בין זיקוקים זוהרים לשרשרת תולעית ונפוחה של בלונים סיניים. רע מאוד. סוף לרומן הקצר הזה.

גם אלכוהול מעורר בי רתיעה. יין מגרה את מעי וגורר צרבות. וויסקי נדמה בעיני כמשקה חלוד. ודקה וטעמה המריר דוחים אותי, ורק עם בירה אני רואה עין בעין. גם פה יש מוקש. אחרי רבע בקבוק של גולדסטאר השליטה אובדת והופכת אותי לנחמד מדי. לארג' להחריד. בדרך כלל זה מוביל להזמנת חברים וזרים למשקאות. בפיכחון שמגיע למחרת צער עמוק ותוגה מלווים את ההתעוררות, ושרידי הכיף שנישאים מתפוגגים כלא היו.

ובכל זאת אני מכור ללא מעט דברים אחרים. חלקם לצערי גרועים הרבה יותר ומזיקים עשרות מונים מכבד נפוח וחמרמורת: אני מכור לשטיפת כלים. עצם המחשבה שהכיור מלא בכוסות והצלחות מוכתמות מוציאה אותי מאיזון. בכל רגע נתון בביתי ובשדות זרים, עיני נודדות לעבר המטבח ומבקשות לחטא את הנגעים שהצטברו מתחת לברז. ניהלתי עם זוגתי עשרות ריבים קולניים סביב ההרגל שלה להניח בהיסח הדעת כוס ולתת לה להתבוסס בלתי שטופה ובודדה. הקתרזיס המלא ושלום הבית מגיע רק כשהחרסינה המלוכלכת מתייבשת וחוזרת למקומה בארון. נדמה לי שהתחושה הזו מעניקה לי משמעות, סדר ובעיקר, כך הסבירה לי פסיכולוגית שטיפלה בי בעבר ואז החליפה מקצוע (בחיי), תחושה של בית.

אדמירל מיומן 

אני מכור לניסיון לתפוס את בעלי הכלבים שאינם מנקים אחרי שחיות המחמד שלהם הופכות את חצר ביתי למרכז נוחיות עירוני להולכים על ארבע. מדי לילה חלון המרפסת שלי פתוח לרווחה ובמבט חמור סבר של אדמירל מיומן אני ממתין לעבריין שיחלל עם כלבו את החצר המשותפת מתחת לדירתי כדי לתפוס אותו על חם. עד עכשיו קדחת. ועם זאת ולמרבה הצער, באופן פלאי הקקי מפציע עם אור ראשון בלי שום סימן באשר לזהות מבצע העבירה. שלוש שנים ללא תוצאות ועדיין ההרגל חי וקיים.

אני מכור לחרטות ולייסורי מצפון. מאות פעמים ביום המוח שלי קודח ודש במהלכים שנעשו ועלו מתהום הנשייה, בהזדמנויות שהוחמצו ובטעויות מרות שהשאירו את חותמן בחיי. בחירות קריירה, כסף, נשים ורכוש. השגיאות שבות וצפות כמו רוחות מיוסרות שממאנות לעזוב ורק ממתינות לרגע שיוכלו לקנטר ולומר: "אידיוט, ראה מה החמצת".

אני מכור לשינה עם שלוש כריות. מעולם לא הבנתי איך זה נפל עלי, אבל בלי שלוש כריות איני נרדם. וגם זה בקושי. אחת גדולה ורכה - נשאר ער. שתיים יפות ועגולות - נשאר ער. שלוש מצ'וקמקות - עוצם עיניים לתנומה קלה. הכריות הן האויבות המרות של בת הזוג שלי. היא קוראת להן "מכשולי מיטה" ואני מכנה אותן "החברות הנצחיות שלעולם לא יינטשו".

אני מכור לקמצנות. לחיסכון. כמה עלתה החולצה ההיא? למה בננות כל כך יקרות? איך ההם עקצו אותי? ומדוע, לעזאזל, שילמנו בארוחת הבוקר עם החברים 7 שקלים נוספים? הרי הנוכל והרב רמאי ההוא שתה שתי כוסות קפה, מדוע אינו מממן את הרגליו המגונים להעמסת קפאין בעצמו?

אחרי שנים שסובבוני בכחש מצאתי סוף-סוף פטנטים משוכללים לשבור פרטנרים שמעמיסים הוצאות על חשבוני:

א. להיעלם ברגע התשלום.

ב. להגיע עם עודף מדויק מהבית.

ג. לבקש שאחרים ישלמו תוך כדי מלמול שאחזיר ביום פיקטיבי שלעולם לא יגיע.

קשה היא גם כקריעת ים סוף נסיעה במונית. צפייה במונה שועט עלולה לגרום לי לעילפון. הנהגים אנשים טובים וחרוצים, אבל יצרני המונים ברחבי העולם פושעי מלחמה שהנפיקו ליקום את השטן בהתגלמותו.

אני מכור לכסיסת ציפורניים, לתקתוק קולני במחשב, למזגן, לאגרוף, לשריפת קלוריות, לקניית זארה, לאיבוד משקפי שמש, לכתיבת רומנים שלא יפורסמו לעולם, לקנאה בהצלחתו של האחר, לנייד שלי שאני שונא במיוחד, לטוויטר, לפייסבוק, לוופלים של "מנעמים", ל"שער השבת", למייקל לואיס, ללייקים, למבט במראה, להרמת גבות, לבוואריה, לדברי הלל מהירקן השכונתי, לתלושי חג ולעבודה. הרשימה עוד ארוכה. רק חבל שלצד שלל ההתמכרויות הללו מעולם לא נתתי לעצמי להתמכר לאושר.