קציני מילואים בכירים הקוראים לעצמם "מפקדים למען ישראל" ניסו להמחיש מה יקרה אם ישראל תספח את יהודה ושומרון, ולכן הציפו את הארץ בכרזות ענק ובהם דגלי אש"ף. רק ראש עיריית רמת גן, ישראל זינגר, לא הסכים לטמא את עירו בדגלי האויב. "פרסום מודעות שעליהן מתנוסס דגל פלסטין ברחבי העיר עלול לפגוע ברגשות התושבים", אמר. כבוד לעיריית רמת גן. תמה אני רק על ראשי ערים אחרות שתועבת דגלי הרצח של ארגון המחבלים אש"ף לא קוממה אותם.

על ה"לשעברים" אינני מתפלא. מתוך חרדה שמא יהפכו הערבים לרוב - הם מסייעים להם להניף את דגליהם בכל הארץ. כמו מי שחושש ביום גשם שמא תתיז עליו מכונית חולפת בוץ, וכדי להקדים תרופה למכה הוא משתכשך בשלולית.

את דגל אש"ף צריך לעקור מארץ ישראל. די לכיבוש הערבי! התשובה הלאומית לדגל הזה היא דגל ישראל בכל רחבי הארץ. אנו חייבים לסיים כל צורה של כיבוש בארצנו. את הכיבוש הערבי יש לחסל לאלתר ולהתחיל בביטולם של כל סממני הריבונות שהעניקו ממשלות ישראל לדורותיהן למוסלמים בהר הבית.

אבל גם את "הכיבוש" יש לעקור משורש. על פי עצם הגדרתו של עם ישראל הוא אינו יכול להיות כובש בארץ ישראל, כשם שאנגלי אינו יכול להיות כובש באנגליה. 50 שנה השלמנו עם רפיסותן של ממשלות ישראל שנמנעו מהחלת החוק הישראלי וסיפוח יהודה ושומרון - כפי שנעשה מיד לאחר מלחמת ששת הימים לגבי מזרח ירושלים. הממשלות הסכימו למונח "כיבוש", גם אם כיבסו אותו במונח "תפיסה לוחמתית". לא עוד.

שנים רבות מדי, מאז הסכמי אוסלו הטבולים בדם מאות יהודים, השלמנו עם האמירה כי רק פתרון "שתי מדינות לשני עמים" יביא שלום. שלושה שקרים במשפט אחד. התרגלנו לשקר האומר שהפלסטינים הם בכלל "עם", כי ייתכן שלום איתם, וכי הקמת מדינה ערבית בלב הארץ תביא לשלום כזה. מאות קורבנות כבר העלינו למולך השקרים הללו. "קורבנות השלום" קראו להם רבין ופרס כשהכניסו ארצה את ערפאת וכנופיותיו, ואלו, כהרגלם, החלו מיד לרצוח יהודים.

האינתיפאדה השנייה וים הדמים שהביאה עלינו הבהירו לרוב הישראלים מה באמת רוצים הפלסטינים. רוב מוצק של היהודים בישראל מבינים כי לא יהיה שלום בדורנו, וכנראה גם לא בדורות הבאים. ניסיונות הפתרון בדרך של מהלכים חד־צדדיים הסתיימו בכישלונות טבולים בדם. אחרי שברק ברח מלבנון, הפך חיזבאללה, בסיוע איראני, לאיום אסטרטגי. אחרי ההתנתקות הפך חמאס את הרצועה לבסיס טרור ענק שהרקטות הנורות ממנו מגיעות לחיפה וירושלים. ולפיכך גם נסיגה חד־צדדית אינה יכולה להיות פתרון. מה נותר? הסטטוס קוו. אבל ארגוני השמאל הקיצוני (כמו שוברים שתיקה, שנחשף בערוץ 20 מתדרך את פעיליו שמי שהורג חייל צה"ל איננו טרוריסט אלא "לוחם חופש") ולחץ רצוף של הקהילה הבינלאומית שחקו את יציבותו של הסטטוס קוו ואת הלגיטימיות שלו.

ישראל זינגר. צילום: פלאש 90ישראל זינגר. צילום: פלאש 90

ומה יגידו בהאג?

משבר עמונה (שטרם בא אל קצו) הדגים יפה כי מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך להתנהל בדרך שבה התנהלה עד כה. אם תדבק בנוסחאות הסטטוס קוו המשפטי, כלומר מעמדם של שטחי יהודה ושומרון ימשיך להיות "שטח בתפיסה לוחמתית" ולא חלק ריבוני ממדינת ישראל - היא לא תוכל להקים ולפתח יישובים בחבל בנימין וביהודה כפי שהקימה את כרמיאל ונצרת עילית, ואפילו לא במעלה אדומים, באותם כלים משפטיים שבהם הקימה את שכונת רמת אשכול בירושלים.

"חוק ההסדרה" נועד להסדיר את מעמד היישובים היהודיים ביו"ש מול תביעות בעלות קרקע של ערבים. אין כל ביטחון שהכנסת תסיים את חקיקתו, אבל גם אם תשלים את תרגיל הלוליינות המשפטית הזה - הוא לא יעמוד מול השמאלנות של בג"ץ. עקירת גוש קטיף וצפון השומרון, כמו גם חורבן מיגרון והרס עמונה הצפוי לאסוננו בקרוב, והבתים בעפרה ובשכונת נתיב האבות - מוכיחים לערבים כי היהודים, המחריבים במו ידיהם את מה שבנו, אינם מחוברים באמת לארץ הזאת, ולכן כדאי להמשיך להילחם בהם, עד שיקומו ויברחו מכאן.

הסטטוס קוו המדיני והמשפטי הזה אינו יכול להמשיך להתקיים. גם אנשי השמאל, במהלך הוויכוח על עמונה, אמרו: חוק ההסדרה אינו "חוקתי". אם אתם רוצים להיות חלק ממדינת חוק - תספחו.

אז זו באמת התוכנית. לספח. להתחיל בשטחי C שבהם מרוכזת כל האוכלוסייה היהודית ופחות מ־100 אלף ערבים. וכל ה"לשעברים" לא יפחידו אותנו. 100 אלף ערבים לא יניפו דגלי אש"ף בערי ישראל אם שותפיהם מבית לא יעזרו להם.

ומה עם המשפט הבינלאומי? האם לא יגררו אותנו להאג? ומה עם הכלכלה? האם לא נצטרך להאכיל את כל ערביי יו"ש? ומה עם המים? והביוב? והחשמל? והביטחון? לפני כחצי שנה החליט "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי", שאני נמנה עם חבריו, לקיים כנס בנושא החלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, ולנסות להשיב על השאלות הרבות והמורכבות הכרוכות במהלך כזה. לפני שישה חודשים זה נשמע כמעט חתרני, קיצוני מאוד, ובוודאי תלוש מהמציאות הקודרת של ממשלה שאינה מעיזה לבנות ביו"ש ומקפיאה בפועל גם את הבנייה בירושלים. מציאות שבה ראש הממשלה היה נתון באופן קבוע לאיום מצד נשיא אמריקאי עוין ביותר. נשיא שגם הפקיר לאחרונה את ישראל מול מתקפה ערבית במועצת הביטחון.

אבל לפני חודשיים ניצח דונלד טראמפ. לא עוד ממשל עוין. לראש ממשלת ישראל אין עוד סיבה אמיתית (או תירוץ) לא לבנות בירושלים וביו"ש. אך בין כך ובין כך - התירוץ הלך. האקלים המדיני שבו תפעל ישראל בשנים הקרובות שונה לחלוטין, וישראל חייבת לנצל את חלון ההזדמנויות הזה כדי לסיים את "הכיבוש".

ביום ג' הקרוב, 24 בינואר, נתכנס באודיטוריום וואהל באוניברסיטת בר־אילן לשמוע את השר זאב אלקין, סגני השרים ציפי חוטובלי ומייקל אורן, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, יו"ר הדירקטוריון של חברת החשמל האלוף (במיל') יפתח רון טל, אל"מ ארז וינר, בעל רשת המרכולים הפרוסה גם ברחבי יו"ש רמי לוי, ומומחים רבים בתחומי המשפט הבינלאומי, התשתיות, החברה הערבית, יחסי ישראל־ארה"ב והדמוגרפיה. כולם יפרסו במהלך היום את השקפותיהם בסוגיות הנדונות.

אינני מקל ראש בשאלות ובבעיות הרבות והסבוכות שיהיו כרוכות במהלך כזה, אך אני משוכנע כי לנוכח האסון המגולם באלטרנטיבות - זוהי דרך הפעולה המוסרית, הציונית, הבטוחה והמעשית ביותר לישראל.