בדרך כלל מגיעים נשיאים נבחרים להשבעתם הראשונה נרעשים מגודל הרגע, המומים מהגורל שהניח אותם בראש הפירמידה של המין האנושי, שלקורות אותו יהיו אחראים במישרין ובעקיפין בארבע השנים הבאות - וניצבים על רגליים רועדות המאיימות לא לשאת אותם אל המרפסת שעליה ישבעו אמונים לאומתם. אפילו נשיאים מנותקים מהווייתם המיידית כג’ורג’ בוש או צוננים כראפרים בשיא תהילתם כברק אובמה, הסגירו בהתנהגותם את הרגע שבו לפתה אותם במלוא עוצמתה ההכרה כי ניצחונם בא עם נטל אחריות שהוא משאו של סגנו של אלוהים.

מי שציפה שדונלד ג’ון טראמפ, האיש שהגיע אל צהרי יום שישי והניח ידו על התנ”ך של לינקולן והישיר מבטו לנשיא בית המשפט העליון רוברטס, אחרי ששבר במשך כשנתיים כל נורמה אתית מקובלת בוושינגטון, העליב את כל מי שמצטופף תחת ההגדרה אמריקאי ודילג ברגל קלה מעל סיפורי אימה מעברו, כולל חפינת אברים נשיים מוצנעים, מדיניות הדרה של משפחות שחורות מדירות שבנה, התחככות חתולית ברגליו של ולדימיר פוטין והכרזת מלחמה על מכסיקו, יחובר בלילה הקודם לאינפוזיה של צניעות והתנהגות נורמטיבית, התאכזב קשות. טראמפ נחת בוושינגטון כקיסר רומי בראש גייסותיו, אנשיו מיהרו לתפוס את עמדות המפתח האסטרטגיות, משפחתו נפרסה כצאצאי שושלת מלכותית ותיקה המצליחה להתאפק בינתיים ממאבק הירושה, ורעייתו מלאניה הבהירה, מבחינת המלתחה לפחות, שהיא מתכוונת לתעל את ז’קלין קנדי האייקונית, יומרה שהיא חרב פיפיות.

אפשר היה להניח כי אחרי שנתיים של חשיפה אינטנסיבית להגותו הרדודה, לקביעותיו הפסקניות המנותקות מעובדות ושלושה חודשים איתו כנשיא־נבחר בעל הפה והאצבעות המהירים ביותר המזרח, יהיה טקס ההשבעה עצמו סוג של אנטי־קליימקס, אחרי שתעצומות הנפש שלנו נותרו מונחות רמוסות לצד הדרך. נשבעים־ הולכים. ידענו היטב מה מחכה לנו, משום שבהזדמנויות קודמות רבות הוכיח טראמפ את חוסר יכולתו ורצונו להנפיק אישיות אחרת לרגעים הדורשים השראה ושאר רוח. הוא נשבע ללא מעידות, המשיך לזקור את אגודליו כמועמד במהלך הקמפיין, נשא אגרוף קמוץ כפנתר שחור בשנות ה־70’ ופיזר תודות לכל עבר, כאילו שהאנשים שעמדו לצדו על הפלטפורמה היו מבכירי תומכיו ולא כמה מיריביו המרים ביותר ומי שהכריזו שאינו ראוי למשרה הגבוהה באומה.

מהומות בעת השבעת טראמפ לנשיאות. צילום: רויטרסמהומות בעת השבעת טראמפ לנשיאות. צילום: רויטרס

כל זאת יכול היה להיחשב נורמטיבי ברמה שאליה הרגיל אותנו טראמפ. אבל ספק אם מישהו מהנוכחים שייחל לזריחת השמש - ואפילו מישבנו של הנשיא החדש – היה מוכן לנאום האפל, הקודר, האפוקליפטי ונטול התקווה שבו תיאר טראמפ אמריקה אחרי מלחמה גרעינית, שחלקיה האורבניים עיי חורבות, שמרבית אזרחיה עניים מרודים אם לא פושעים מורשעים, ושאת מדיניותה הכלכלית מנהלים גייסות של סוכנים סיניים, מכסיקניים, קוריאנים ואחרים - והיא הניחה לצבאה לגלוש לימי הבליסטראות הנורות מסיפון נושאות מטוסים, שעבדים מושכים במשוטיהם.




במהירות לא אלגנטית, טראמפ ניתץ את כל מה שעשה קודמו

לא היה כל קשר בין אמריקה שהעביר לו ברק אובמה ואמריקה שאותה צייר טראמפ בקווים גסים ומצוצים מהאצבע. רק על רקע הגרוטאה המקרטעת שנמסרה לו יכול היה טראמפ לפרט את עיקרי חזונו להצלת הספינה השוקעת ושיקומה. עבור רבים, היו הבטחותיו לאמריקה חדשה בפז”מ קצר כל מה שייחלו לו מטייקון הנדל”ן האדמוני; עבור אחרים שיצאו לרחובות להפגין נגדו, כל מה שאמר לא רצו לשמוע. זה אינו יום קל שבו איש לא צנוע, באנגלית רצוצה ושפת גוף של מתאבק חופשי, מבטיח לעלות עם קומביין על מורשת והישגי קודמו, שעה שהאיש ניצב מאחוריו ואף ממלמל כלפיו בסוף הנאום “גוד ג’וב”.

יותר מהנשיא עצמו, שהפך לאיכות ידועה בחיינו בשנים האחרונות, המראה שקשה היה לעכל היה נחיתתה של להקה ברונים־שודדים, ביליונרים כבדים, שפשטה איתו על וושינגטון כלהקת ארבה. הם בכירי הקבינט שלו ומי שאמורים להוציא לפועל את גחמותיו הירודות ביותר. טראמפ טען שזה הקבינט בעל רמה המשכל הגבוהה ביותר בהיסטוריה. כנראה התכוון לקבינט בעל רמת ההכנסה הגבוהה ביותר. הציבור המתנשא והמנותק הזה, הבז להתחממות הגלובלית, שאינו מאמין בעוינות של רוסיה הצארית, שכבר ביום שישי החל מוחק את אובמה־קייר והשמיט עמודים שלמים מאתר האינטרנט של הבית הלבן, טרם שידע במה להחליף אותם, הדבר היחיד שמנע מהטקס להידרדר לפיאסקו נחות היה מה שנקרא פרוטוקול. אותן הוראות ומנהגים שהעמידה אמריקה לכל מצב. היה זה הפרוטוקול שבשמו הגיעה להשבעה הילרי קלינטון, היה זה הפרוטוקול שהציל את טראמפ מצעקות מחאה ובוז.

צריך היה להביט היטב במשפחת המלוכה שסקרה את הגייסות העומדים לרשותה. לאתר את הנתק הקיומי הבלתי נסבל בין אנשיו של טראמפ וצרכיה של האומה שהם אמורים לשרת, ולעכל את המהירות הלא אלגנטית שבה החל הנשיא לנתץ את כל שעשה קודמו. מי שציפה שפנינה לבנה ובתולית תבקע מהצדפה, הבין שחלם באספמיה. טראמפ הגיע לבית הלבן לעשות בדיוק את שהבטיח. שתי שאלות בלבד מרחפות מעל האיום הזה: האם יתעשת ויבין שאינו מסוגל להמציא את הגלגל, או שההתעשתות הזאת תהיה פועל יוצא של אירוע שירעיד את אמות הסיפים וישבור את הלוחות הטקטוניים שעליהם נבנתה אמריקה.