1. טעון בירור: האירוע באום אל־חיראן הוא אירוע קשה. אסור שיוביל ל"אינתיפאדה בדואית", שמרחפת באוויר כבר זמן רב. הוא חייב להיות קו פרשת מים שתוביל את יחסי המדינה והבדואים (שהם חלק ממנה) למקום אחר לגמרי. לצורך זה, נדרשת מנהיגות. חייבים להסדיר את ההתיישבות הבדואית בנגב. אין אופציה אחרת. המשך התחמקות, גרירת רגליים, זיגזוג וחשש מההשלכות יובילו בסוף לפיצוץ ענק. ככל שהוא יידחה, כך עוצמתו ונזקיו יהיו קשים יותר. הבדואים בכלל, ואנשי אום אל־חיראן בפרט, קיבלו מהמדינה הצעות ראויות, נדיבות והגונות. בסוף, לא התקבלה החלטה. למישהו רעדו הברכיים. ח"כ בני בגין, שעשה עבודה מבורכת בתחום הזה, נשאר לבד. זו עלולה להיות בכייה לדורות.



המדינה חייבת להחליט ולבצע. אם יהיה צורך בהפעלת כוח, אז להפעיל כוח. רגישות ונחישות, כבר היינו בסרט הזה. במקביל, צריך להפגין נדיבות וגמישות בכל הקשור לאלטרנטיבות. וצריך לשפוך מיליארדים על הנגב בכלל ועל הבדואים בפרט, כדי שתהיה להם אותה הזדמנות שיש לכל אחד מאיתנו. בחינוך, בבריאות, בתשתיות, בהקטנת פערים. השתכנעתי שבעניין אום אל־חיראן, שבו יש פסקי דין חלוטים של בג"ץ שמגבים לחלוטין את עמדת המדינה, הופגנה נדיבות כזו. מומלץ לקרוא את מה שקלמן ליבסקינד כתב בעמודים הללו על היישוב הזה לאורך השנים.



ולכן, טוב עשתה המדינה שהחליטה על פינוי בכוח. הגיע הזמן שגם הבדואים יבינו שיש גבול לסבלנות של המדינה (ואין מה להשוות אותם לעניין עמונה. אלה שני נושאים שונים לגמרי). הגיע הזמן שהמערב הפרוע בכבישי הנגב יופסק. מישהו צריך, מתישהו, להציב שם מספר רב של ניידות תנועה שיעצרו את המשתוללים בדרכים ויענישו אותם ברצינות (ולא בדרך שבה מתפקדים בתי הדין לתעבורה ברפובליקת הבננות שלנו). כנ"ל לגבי מיידי האבנים. ישראל צריכה להחזיר לעצמה ריבונות על הנגב, ואם מישהו יתנגד לזה, צריך להפעיל עליו עוצמה שתעזור לו להבין את ההשלכות.



צריך להפריד את הפיגוע/דריסה במהלך האירוע, מכל מה שנכתב כאן עד עכשיו. הוא צריך להיחקר עד תום, וטוב שהגיע מיד למח"ש. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסרטון שהופץ מראה בבירור שיש שוטר או שוטרים שיורים אל הג'יפ שבו נהג יעקוב אבו אלקיעאן עוד בשלב בו הג'יפ גלש באטיות ולא היווה סכנה. יכול להיות שהם ירו באוויר לאזהרה בלבד. צריך לחקור את זה. אלקיעאן הוא אזרח ישראלי וזכאי לבדיקה אמיתית של האירוע שבו מצא את מותו. אם יתברר שאכן היה מחבל, אני מקווה שתימצא דרך לשלול ממנו וממשפחתו את זכויותיו. אם יתברר שגם הוא, כמו כמה מורים נוספים בבית הספר שבו לימד, מצא את דרכו לתמיכה ברעיונות דאע"ש, צריך לגרש מכאן את משפחתו ולשלול ממנה את זכויותיה. שיצטרפו לתא דאע"ש בסיני. אבל אם יתברר שהוא קורבן טרגי של נסיבות מורכבות, צריך לפצות את משפחתו, לבדוק את התנהגות המשטרה ולמצות את הדין עם האחראים. כך צריך לנהוג במדינה דמוקרטית. כך צריך לנהוג בדמוקרטיה מתגוננת.



הבעיה היא, שאף על פי שיש כאן ממשלת ימין קיצוני, אין בה מנהיגות שיכולה להוביל לדרך כזו. כדי לבצע את המהלכים הללו נדרש מנהיג שמישהו, איפשהו, מאמין למילה היוצאת מפיו. מנהיג שמסוגל לקבל החלטות אמיתיות ולקחת סיכונים הכרחיים. כרגע, אין.



זירת הדריסה באום אל חיראן. צילום: דוברות המשטרהזירת הדריסה באום אל חיראן. צילום: דוברות המשטרה




2. אוליגרך של כיבודים



מצב הרוח ברחוב בלפור בירושלים הפכפך. מאניה־דפרסיה. יש רגעי רוגע, ויש שיאי תבהלה ומבולקה. האומנם אנו מתקרבים לתהליך המייסר של אריזה, שבפעם הקודמת נמשכה שישה שבועות ארוכים עד שהואילה המשפחה לפנות את מעון השרד? לך תדע כמה זמן זה ייקח הפעם. מאז (1999) ועד היום נצברו עוד מתנות רבות, עמדי כבר לא איתנו, סיידוף הורחק, הבית רדוף הרוחות ושטוף הצרחות ריק ממועמדים למיין ולעטוף כל פריט, ולו הזניח ביותר, בכמה שכבות של ניילון פצפצים ולהכניסו בזהירות לקופסת קרטון תואמת, ולאטום אותה בקפדנות, וחוזר חלילה. מי יידע להעריך את מפעל החיים הטמון בין הכתלים, שלמרבה המזל אינם יודעים לדבר ולספר על קורותיהם בשנים האחרונות? ומה ייעשה בכל הבקבוקים הריקים של שמפניה ורודה שהמדינה, בעזות מצח, אסרה על הגברת למחזר לטובת "הקופה הקטנה"?



ישנם סימנים המעידים על סוף עידן נתניהו, המבהיר איפשהו באופק. זה יכול להיגמר כמו סימני הנפט של שנות ה־60 וה־70, אבל זה גם יכול להתגבש ולהפוך למציאות מהר מכפי שנדמה לכמה אנשים בקואליציה. ביבי כבר ידע לצאת ממצבים קשים לא פעם בעבר, אבל הפעם זה שונה. הפעם זה לא תלוי רק בו. זה מחוץ לשליטתו. לפחות בינתיים. על אף שמינה את המפכ"ל ובחש את היועמ"ש וטרטר את המבקר והשתלט על כל משלט הניתן לשליטה כלשהי, צצה לה החקירה הפלילית והפכה לכדור שלג מתגלגל המאיים לקבור לא רק את המשפחה המלכותית, אלא גם את ספיחיה, ספקיה, מזדנביה והלהקה כולה. בלי קשר לתוצאות החקירה הזו, התמונה המצטיירת ממה שהתברר עד עכשיו, מבהילה ומגעילה.



אם עד עכשיו התבצר נתניהו סביב ה"לא היה כלום ואין כלום", הרי שזה השתנה. עכשיו הוא מרגיש שמנסים להלביש עליו תיק. התחושה כעת בבלפור דומה למה שהתרחש שם בימי המחאה החברתית. הם מבינים שיש בעיה, הם מבינים שהיא יסודית ואסטרטגית, אבל הם עדיין מאמינים שאפשר יהיה להשתלט עליה. יש אפילו בדיקה מקדמית של רעיון ישן: להפיל את הכל על יאיר. לא לפיד, נתניהו. הוא צעיר, הוא יסתדר, מקסימום יקבל על תנאי. הבעיה היא, שזה בלתי אפשרי. ככל הידוע, לא יאיר עישן את הסיגרים. ככל הידוע, לא הוא שתה את השמפניה (הוא מגיע להיי שלו בדרכים אחרות). ככל הידוע, הוא לא באמת דומה לעמרי שרון, שקיבל את דין התנועה בשקט והלך כמו גבר. להפך. בעניינו של יאיר נתניהו, יש דיווחים שלפיהם המצב כולו משפיע עליו רע מאוד, עד כדי דיכאון.



במהלך השנים ניהלתי לא מעט ויכוחים עם קולגות, שהתעקשו בכל פעם להצהיר ש"ביבי לא מושחת. הוא זהיר מאוד, הוא פחדן, הוא מתרחק מהעניינים האלה כמו מאש". זוהי אחת האמירות המגוחכות ביותר שנאמרה אי פעם על נתניהו. הוא ומשפחתו מתנהלים על חשבון אנשים אחרים כבר עשרות שנים. זו שחיתות טהורה. אם אפשר היה לחשב את סך טובות ההנאה שקיבלו במהלך השנים, היינו מגיעים למיליוני דולרים, ואולי יותר. אני מוכן לאתגר את ראש הממשלה. נניח שיש לו בארונו 30 חליפות. חלק ניכר מהן תוצרת המותג היוקרתי "זניה", בסביבות 6,000 דולר לחליפה מינימום. אם יראה לי ששילם בעצמו על אחת מהן, אקנה לו מיד נוספת חדשה.



זה התחיל בקטן: כשהגיע ארצה, אחרי התפקיד באו"ם, סידרו לביבי דירת שרד של מיליארדר זר ברחוב הירקון בתל אביב (הוא שילם שכ"ד סמלי, כדי שזה לא ייחשב למתנה). מאז ועד היום, קשה לתפוס אותו משלם למישהו, על משהו. חתונתו עם "הגברת" בתחילת שנות ה־90 הייתה הזיווג המושלם ביותר בכל הזמנים. הגיע המכסה אל הסיר ומאז, לך תוציא משם משהו. העניין הוא, שזה מזמן חרג מקמצנות כרונית משעשעת. המנהג הזה הפך מתחביב זניח לתעשיית ענק.



ביבי הפך מעוסק זעיר לטייקון של טובות הנאה, אוליגרך של כיבודים ומתנות, מי שמאמין שזכותו לחיות כמיליארדר על חשבונה של המדינה, ואם היא לא מאפשרת את זה, אז על חשבונם של מיליארדרים. כשהם עולים לרגל למעונו או אל הסוויטה הנשיאותית, הם נדרשים להביא מתנות יקרות. כמה מהם, לפני הגיעם לקיסריה או לבלפור, מקבלים הודעה מה נגמר בארון היינות או קופסת הסיגרים. הוא מאמין באמת ובתמים שאלה זוטות, שהוא הקריב את חייו למעננו בכך שהסכים להנהיג את העם והמדינה (במקום להפוך לטייקון בזכות עצמו), ושאנחנו צריכים לשאת במחיר. הוא באמת לא מבין מה רוצים ממנו החוקרים הנודניקים האלה.



המעגל הצפוף של מיליארדרים שבו הקיף ביבי את עצמו, הפך לכוח כלכלי־פוליטי, שקנה לעצמו נגישות לדרגי השלטון הבכירים ביותר בישראל. תבשיל באוש של אינטרסים צולבים, השפעות כלכליות, יד רוחצת יד, תן לי ואתן לך, צמח ושגשג בחצרו של נתניהו. בראש ערימת הזבל הזו התיישבו הפרקליטים המשפחתיים והם עושים עשרות מיליונים בזכות קרבתם למלכות. סיפור הצוללות הוא רק חלק קטן, מדגם מייצג של השיטה. רק אפס קצהו של הקרחון הזה מבצבץ עכשיו בחדרי החקירות.




4. תפוצת השקרים



גם אם כל התיקים ייסגרו (מה שאני לא מעריך שיקרה), לפחות שקר אחד לא יוכל נתניהו לשקר עוד: עכשיו ברור לגמרי עד כמה הוא משפיע, קשור, מפעיל, מנהל וחולש על "ישראל היום". עכשיו כבר ברור שמדובר במתנת השוחד הפוליטי הגדולה ביותר בכל הזמנים.



לפני הבחירות האחרונות הגישה הליכוד, בשמו ובשם נתניהו, תצהיר המנתק לחלוטין בין ביבי לביביתון. ובכן, זה היה תצהיר שקרי. מה שנכתב בעמודים האלה משנת 2007, עת הוקם "ישראל היום" ופרץ לחיינו בסערה, הוכח כמדויק לגמרי. זה ראש ממשלה שיש לו עיתון פרטי, שממומן מכספיו של מיליארדר זר, ומטרתו כפולה: לשטוף את מוחם של אזרחי ישראל בתעמולה נטולת כל סממן עיתונאי, ולהשמיד את כל שאר העיתונים.



ההתפארות של ראשי הביביתון בתפוצתו גרוטסקית מאין כמוה: התפוצה של "ישראל היום" צמודה לכמות הכסף שמוכן אדלסון להשקיע בהדפסתו והפצתו. אין לה שום קשר לאיכות המוצר, הנדחף בחינם לכל יד מזדמנת בשווקים וברחובות. העובדה שלמרות התפוצה הזו התעקש הביביתון להוריד את מחירי המודעות לרצפה, כדי לקבור את "נוני", מוכיחה שיש כאן טורפנות אלימה, לא חוקית, לא הגיונית ולא מוסרית.



עם כל הכבוד ל"ידיעות", יש בישראל עוד כמה כלי תקשורת שמנסים לשמור על עצמאותם. מה שאין כאן זה רגולציה ראויה לשמה, או מערכת משפטית ופוליטית, שיעזו לקבוע בקול גדול מה שכל זאטוט יודע מההתחלה: "ישראל היום" לא יכול להמשיך להשמיד את התקשורת בישראל. או שיימכר בכסף כמו שאר העיתונים, או שיוכיח סטנדרטים עיתונאיים ושקיפות מערכתית. לפחות האמת הזו בצבצה עכשיו החוצה. ולכן, חוק "ישראל היום", שנועד להכניס את העיתון הזה למשפחת העיתונות (ולא לסגור אותו), היה חוק צודק ונכון מאין כמותו. נקודה.



עכשיו ברור שמדובר במתנת השוחד הפוליטי הגדולה בכל הזמנים, ישראל היום. צילום: פלאש 90עכשיו ברור שמדובר במתנת השוחד הפוליטי הגדולה בכל הזמנים, ישראל היום. צילום: פלאש 90




5. המיליארדרים של נתניהו



בסוף דצמבר 2010, זמן לא רב אחרי השריפה בכרמל, ישב ראש הממשלה נתניהו עם שני אורחים בלשכתו בירושלים. השיחה התארכה מעבר למועד שנקבע לה. נתניהו התנצל בשלב מסוים וביקש הפסקה, כדי לקבל שני אנשים אחרים שהמתינו לו במבואה. אלה היו המיליארדר ארנון מילצ'ן, והתעשיין ההודי המולטי־מיליארדר ראטן טאטא. הם הגיעו במסוק מירדן. מילצ'ן, אחד הישראלים המקושרים בתבל, הוא כידוע הספק הראשי של טובין וטובות הנאה לבני הזוג נתניהו. המספק יודע גם להיות מסופק, ומסוגל להביא תעשיין זר ללשכת ראש הממשלה בכל רגע נתון. כך עובדת השיטה.



מילצ'ן הוא ישראלי פטריוט שמבלה כאן חלק ניכר מזמנו. מעורב מאוד בחיים הפוליטיים, מוציא ומביא, מערבב ומסובב, ועושה את כל זה עם כמויות עצומות של קסם אישי ולא מעט שמפניה. ב־8 בינואר 2014 הגיע מילצ'ן לשגרירות ארה"ב כדי להאריך את אשרת הכניסה שלו לאמריקה בעשר שנים נוספות. יש לו בית בחוף המערבי, הוא נמצא שם חלק גדול מהזמן, בסיס עסקיו בהוליווד. ההליך הפרוצדורלי בשגרירות היה תקין. בהמשך היום התקשרו אליו ואמרו לו שהגיעה הודעת סירוב מארה"ב. אין אישור להאריך לו את הוויזה. הסיבה הייתה, כנראה, החשיפה הטלוויזיונית שלפיה מילצ'ן היה מעורב בפרויקט הגרעין הישראלי.



מה עושים? להרחיק את מילצ'ן מהוליווד אכזרי יותר מלהרחיק את "הגברת" מהשמפניה הוורודה שלה. אז מילצ'ן התקשר לביבי, שהתקשר למי שהתקשר, והאמריקאים הסכימו להאריך את הוויזה, אבל בשנה אחת בלבד. ב־9 ביולי 2014 הוא הגיע שוב לשגרירות, לניסיון נוסף להאריך את הוויזה בעשר שנים. גם הפעם, סורב. מוכנים להאריך רק בחצי שנה, אמרו לו. מילצ'ן התקשר שוב לביבי, אבל מי שעשה את העבודה (לבקשת נתניהו) היה ג'ון קרי, שכשר החוץ האמריקאי חולש על מערך האשרות. הוויזה הוארכה לבסוף בעשר שנים. בשנת 2014 התקיים המו"מ המואץ בין ביבי לג'ון קרי על טיוטת הסכם מסגרת ישראלי־פלסטיני. אז עוד היה ביבי יכול לבקש מקרי טובות.



מדובר כאן בחבורת סוד מוחלט בהחלט שהתגבשה סביב נתניהו ומשפחתו. מילצ'ן היה הרוח החיה, ההוגה והמייסד, שתחזק את העסק. הוא הביא לנתניהו, עוד בקדנציה הראשונה (2009־2013) מתנה יקרת ערך: היועץ האסטרטגי גארי גינזברג, בכיר מאוד בתעשיית התקשורת האמריקאית, אדם מבריק המקורב למפלגה הדמוקרטית ומבין את אמריקה של אובמה. גינזברג הוטס לירושלים פעמים רבות, סייע לנתניהו לכתוב את כל נאומיו המכוננים (והיו, כזכור, רבים כאלה) ועבד על הקו ניו־יורק־תל־אביב־וושינגטון לאורך כל השנים האלה. ההערכה היא כי לא עשה את זה בחינם. ההערכה היא שלא נתניהו שילם לו. לפעמים בא במטוס פרטי (של מילצ'ן). אם זו אינה טובת הנאה, אין הנאה בעולם.



אבל מילצ'ן הביא עוד נכס מניב משמעותי: את ג'יימס פאקר. המיליארדר האוסטרלי, שהפך, בגיל 50, לחבר הכי קרוב וטוב של יאיר נתניהו (שגילו כמחצית), רכש את הווילה הצמודה לחווילה של משפחת נתניהו בקיסריה. מילצ'ן איתר את העסקה והביא את פאקר לשמאי המקרקעין שהעריך את שווי הנכס. פאקר שילם מיליון שקל יותר, כי מי סופר? העיקר לגור ליד השכינה (בשלב ההוא עוד לא ידע שכדי להיכנס לקודש הקודשים ייאלץ לעבור חיטוי כימי).



אל הקלחת הבאושה הזו נגרר השבוע, בשערו המטופח, יוסי כהן. לא, הכוונה אינה לאותו "דוקטור" מצויץ למשפטים שמשרת בקודש הקודשים, אלא לראש המוסד לתפקידים מיוחדים. נשאלת השאלה מי מחפש את הראש של כהן, מי מנסה לצרף אותו למדורה העליזה. אחד החשודים המיידיים הוא יאיר נתניהו, שחושד כי כהן היה אחד מאלה שפתחו את הפה בכל הקשור ליחסיו עם המיליארדר פאקר. חלק מהסיפורים על אודות כהן פורסמו באתרים המשתייכים או מחזרים על פתחיה של המשפחה המלכותית.



כהן, שמונה לתפקיד ראש המוסד רק במהפך של הרגע האחרון, ולא היה הבחירה הראשונה של ראש הממשלה (ששוכנע על ידי הראש היוצא, תמיר פרדו, לבחור בסגנו נ'), נכנס לתפקיד ברגל ימין. יש במוסד תחושת התחדשות ונמרצות וגם שונאיו של כהן (יש רבים כאלה) מודים שלא מדובר במינוי מופרך. נכון, הוא התנחל בחצר המלכותית, הפך לאחד משמשיה של הגברת, אבל אפשר גם לראות את זה מזווית אחרת: הוא גייס סוכנים בשטח אויב והצליח להפעיל אחד מהם ברגע האמת ולקבל את הפרס הגדול.



עכשיו הפרס הזה בוער לו בידיים. בלכתם, מאיימים בני המשפחה המלכותית להותיר אחריהם הרס וחורבן רבים ככל האפשר. נתניהו הוא פוליטיקאי מיומן שמבין שיש כרגע צורך לשמור על אווירת "עסקים כרגיל", שליטה במצב ו"יש יד יציבה על ההגה". השלכת ראש המוסד אל מרכז זירת הגלדיאטורים המדממת משדרת תבהלה ואווירת חורבן וסוף קורס. השאלה היא, אם מה שהאב מבין, יודע גם הבן ויודעת גם רוח הקודש. ידו של איזה מוסד תגבר? המוסד לתפקידים מיוחדים, או המוסד הסגור? נדמה לי שהתרת דמו של יוסי כהן בשלב הזה מעידה על אובדן שליטה.



עכשיו, כל זה מונח בידיו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. הוא עצמו יצא השבוע בנאום אפולוגטי נרגש שבו טען שנקט את כל הצעדים הנדרשים במהלך ה"בדיקה" וה"חקירה". הבעיה של מנדלבליט היא שלמעט פרקליט המדינה שי ניצן, שנשבע בשמו, ישנם רבים מאוד אחרים במערכת אכיפת החוק שסבורים אחרת. הם מאמינים שהיועץ עושה לבני משפחת נתניהו הנחת סלב ענקית שהשתקפה לא רק בעובדה שלא נחקרו במקביל, אלא במהלכים רבים נוספים.



בין היועץ לראש הממשלה התקיימה שיחה קשה לפני חודשים ארוכים, אחרי שהיועץ מסר את ההודעה הראשונה על "בדיקה" בעניינו של נתניהו. בשיחה העלה נתניהו טענות קשות נגד היועץ, שאל אותו "איך אתה עושה לי את זה?" ו"איך אתה לא מתבייש?". מנדלבליט, על פי מקורות שנחשפו לתוכן השיחה, טען כי "אי אפשר להתעלם מהחומרים" והבטיח שנתניהו לא יקבל את היחס שקיבל בזמנו אהוד אולמרט. "אנהג ביושר", אמר היועץ. הוא הוסיף שאם ראש הממשלה יתנגד להשתתפותו באזכרה השנתית לאחיו יוני, שעמדה להתקיים כעבור כמה ימים, הוא (היועץ) מוכן להדיר ממנה את רגליו. בסופו של דבר, היועץ השתתף באזכרה (כמקובל).



"חילופי הדברים כפי שהוצגו מוכחשים", נאמר בתגובת היועץ לפניית "מעריב".




6. עקיפה מימין



במערכת הפוליטית הסיסמוגרפים פועלים במלוא המרץ. כולם נפגשים עם כולם בתזזית. גם במעמקי הליכוד מתפשטת ההכרה שאלה הם דמדומי נתניהו. אם ראש הממשלה יירד מהזירה, שאר העולם יצטרף אליה בזינוק. גדעון סער ומשה כחלון צפויים לחזור לליכוד. בוגי? לא בטוח. יכולה להירשם הגעה דרמטית ומפתיעה של אחד, נפתלי בנט, שנחוש להתמודד על ראשות הממשלה בפעם הבאה. המספרים שלו מצדיקים את זה. לא סתם פגש השבוע מקורבו של בנט, שלום שלמה, את השר ישראל כץ. שלמה מכחיש שניסה לגייס את כץ לצירופו של בנט לליכוד. "דיברנו על תדירות הרכבות מהצפון לתל אביב", אמר.



מי שעושה בית ספר להתנהלות פוליטית הוא יאיר לפיד. השבוע הוא עקף את נתניהו מימין בפראות, כשהעלה (יותר נכון, ניסה להעלות) את ההצעה לגירוש משפחות מחבלים להצבעה בכנסת. הממשלה והקבינט כבר החליטו לגרש מחבלים, ראש הממשלה הצהיר והסביר ואפילו שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אבל תכלס בשטח כשההצעה המקורית (שאותה הגישו לפיד והשר ישראל כץ) הובאה לוועדת השרים לחקיקה ביום ראשון, דחו אותה שרי הליכוד בשלושה חודשים. לפיד החליט לעשות לנתניהו תרגיל ולהעלות בכל זאת את ההצעה. הפחדנים בליכוד ניסו לעשות ללפיד תרגיל, הורידו מהדוכן את ח"כ עיסאוי פריג' שהציג הצעת חוק משלו (הבטיחו לו להעביר אותה בשבוע הבא) וקיוו לנצל את היעדרותו של לפיד כדי להוריד את הסיפור מסדר היום. אבל לפיד לא נעדר. הוא בא בריצה מחדרו, עלה לדוכן והחל להציג את ההצעה.



הבהלה בספסלי הליכוד הייתה נוראית. נדמה היה שפרצה שריפה במליאה. דוד ביטן, שירד למחתרת כי לא רצה להיראות בשום מקום כשההצעה הזו עולה, הגיע מיוזע בריצה. החלה התרוצצות שמטרתה למנוע מצב שבו לפיד מעלה הצעה לגרש מחבלים והח"כים של הליכוד מפילים אותה. בסוף גויס יולי אדלשטיין, ששום משימה שאינה ממלכתית לא קטנה למידותיו, ומצא אמתלה פרוצדורלית (השר כץ שהוא אחד ממציעי ההצעה לא היה באולם) שאפשרה למנוע מלפיד להעלות את ההצעה להצבעה, אבל לא מנעה ממנו לחייך חיוך קטן. בניגוד לפוליטיקאים רבים אחרים, לפיד באמת רוצה להיות ראש ממשלה. על המפה הפוליטית הנוכחית יש רק שניים שעובדים בזה מלא־מלא, 24/7. הוא וביבי.



חוץ משני אלה, הדמות המסקרנת ביותר במערכת הפוליטית במצב הנוכחי היא דמותו של אהוד ברק, שנורה לתוך האטמוספירה הדיגיטלית בציוצים מחרישי אוזניים. ברק מכה בנתניהו בחדות מכאיבה, ומי שמכיר את שניהם יודע שיש בנתניהו פחד קמאי ממפקדו לשעבר בסיירת. השאלה היא, מה ברק רוצה. הוא ממשיך להכחיש שהוא חוזר למערכת הפוליטית, אבל נדמה לי שהוא פנוי להובלה וממתין להצעות. שלטי החוצות המציפים את הדרכים, בעיקר בגוש דן, מוזמנים על ידי חברת פרסום בבעלות הפרסומאי אודי פרידן, אחד ממקורבי ברק לשעבר. משלם עבורם מישהו שגר בכפר שמריהו. אבי טיומקין, אחד החברים הקרובים ביותר של ברק שמתגורר בכפר שמריהו, מכחיש. ברק יופיע ביום ראשון, 29 בינואר בתל אביב בפני חוג "הזרם המרכזי" של מפלגת העבודה. זהו חוג בית לכל דבר ועניין. מי שלא מתכוון להיכנס למערכת הפוליטית, לא עושה חוגי בית.



חוץ מברק, ישנו גם גבי אשכנזי. הוא ממשיך להתלבט. יש כאלה שמנסים לגרור אותו למחנה הציוני. על פי המתווה הזה, אשכנזי יבוא למחנ"צ בתמיכת הרצוג, להחלפת היו"ר. בוז'י יהיה מספר 2 של גבי. אבי גבאי, שמנהל עם אשכנזי מערכת יחסים פורייה, עשוי להצטרף. זהו כוח שאמור לכבוש את העבודה ויש הסבורים שגם את השלטון. בסיטואציה מסוימת, אפשרי גם לפנטז על סולחה מתוקשרת עם ברק וריצה משותפת של אשכנזי, ברק, גבאי והרצוג.


כל אלה תוכניות ומגדלים פורחים באוויר. לאשכנזי אין הנחישות והעוצמה הפנימית שיש ללפיד ולנתניהו. היחיד שמזכיר אותם הוא עמיר פרץ, שפקד בסביבות עשרת אלפים מתפקדים חדשים למפלגת העבודה ונראה כרגע כסוס המנצח, של הפלטפורמה המפסידה.



bencaspit5@gmail.com