ב-22 ביוני 1941 החל "מבצע ברברוסה". הגרמנים חצו את נהר בוג, פלשו למזרח פולין ותקפו את ברית המועצות. כבר ב-10 ביולי הובלו כל יהודי יֶדְוָובְנֶה, עיירה פולנית קטנה בצפון-מזרח פולין, לאסם תבואה אחד. כ-1,600 ילדים וזקנים, גברים ונשים נדחסו לאסם ונשרפו חיים. שלושה ימים קודם לכן נרצחו גם כל יהודי רדזילוב הסמוכה. ביום הטבח היו בידוובנה רק שלושה-ארבעה גרמנים. את הרצח ביצעו הפולנים. הלהבות באסם עוד בערו כשבזזו השכנים הטובים את רכוש היהודים שרצחו ופלשו לבתיהם.
בשנת 2000 פרסם היסטוריון אמריקאי ממוצא יהודי-פולני, יאן טומאש גרוס, את ספרו "שכנים", המתאר את הרצח בידוובנה. לאחרונה תורגם לעברית והתפרסם בארץ ספרה של העיתונאית הפולנייה (שרק בבגרותה גילתה לה אמה כי היא יהודייה) אנה ביקונט, "אנחנו מידוובנה - הפשע וההכחשה" (הוצאת כרמל). בספר מקיף זה מתעדת ביקונט את עדויות הרוצחים, השכנים שהתבוננו באדישות, הבוזזים והאונסים, והבודדים שהצילו יהודים ונרדפים על כך עד עצם היום הזה. גם את קומץ הניצולים ראיינה ביקונט. יותר מכל אלו היא מתארת את מפעל ההשתקה והכחשה. לא הפולנים רצחו, אומרים המכחישים. הגרמנים רצחו. את תעשיית השקר הפולני מובילים כמרים, עיתוני כנסייה, עיתוני ימין פולני, היסטוריונים וחוקרים, וגם פוליטיקאים, שרים וחברי פרלמנט.
לפני שבוע ביקר בארץ נשיא פולין, אנדז'יי דודה. בפגישתו עם הנשיא ריבלין דיבר דודה על הפוגרום בקילצה.
בשנת 1946, כשנה אחרי תבוסת גרמניה, רצחו הפולנים בקילצה 46 יהודים, אודים מוצלים ששרדו מהמחנות, מהיערות והגיטאות, שיצאו מבורות מסתור. דודה הודה באחריות הפולנים לפוגרום קילצה. לא הייתה לו ברירה. הגרמנים כבר הובסו. לא היה את מי להאשים. הוא לא הזכיר את האלפים האחרים, יהודים ניצולים שנרצחו אחרי המלחמה ברכבות, בדרכים, ביערות ובכפרים. הוא גם התעלם כמובן מ-100, אולי 200 אלף יהודים שנרצחו בידי הפולנים עצמם בשנות ההשמדה. ולא רק בידי רבבות הפולנים ששיתפו פעולה עם הגרמנים, שרצחו והלשינו והסגירו יהודים. שתי מחתרות פולניות נלחמו בגרמנים בשנות המלחמה: "הארמיה קריובה" הקומוניסטית והמחתרת הלאומנית NSZ, שנלחמה גם ברוסים וגם בגרמנים. רבים מלוחמי המחתרות הללו רצחו יהודים. יאן טומאש גרוס כותב כי הם הרגו יותר יהודים משהרגו גרמנים.
אנדז'יי דודה התעלם גם מהרצח ההמוני בידוובנה. יותר מזה. בעימות טלויזיוני שנערך לפני כשנתיים בינו לבין קודמו בתפקיד, ברוניסלב קומרובסקי, שהעז להתנצל פומבית על הפשע בידוובנה, אמר דודה: בגלל אנשים כמוך טופלים עלינו בכל העולם אשמת שקר כאילו השתתפנו בשואה. ממשלות פולין עסוקות בשנים האחרונות במסע תעמולה אדיר לשכתוב ההיסטוריה. הן נאבקות בחוקרים המוכיחים את חלקם של הפולנים בהשמדה. מכחישים כי יש אנטישמיות בפולין.
אנה ביקונט כותבת על פולין ערב המלחמה. בכנסיות התפללו: "אדוננו, טהר את פולין מיהודים", בתהלוכות כנסייתיות שרו: "הו, פולין אהובה/ במיליונים עמך מתברך/ ועדיין היהודים/ ממלאים אותך לאורכך/המרא מעלה, נשר לבן/ הכה בטפריך ביהודונים/ לבל יהיו אלה/ לנו לאדונים". היא כותבת גם על האנטישמיות בפולין היום. נשיא פולין שהתנצל על הטבח בידוובנה מואשם שהוא יהודי בעצמו. כך כל מי שמנסה לרדת לשורשי האמת. העדים מפחדים לדבר. "אני נוסעת לידוובנה, שם אני מאתרת את המרואיין הבא שלי. גם הוא לא מעוניין לחשוף את שמו: 'בשנות ה-60 הייתי בן לא יותר מ-10 כשצותתי למריבת שכנים שתויים בנושא הזה. מי גרף יותר זהב, מי אנס יהודייה. "אתה חתיכת שמוק, אני יודע מאיפה השגת את מעיל הפרווה שלך", צעק אחד. "ואתה דפקת את היהודייה מאחורי הטחנה ושיספת לה את הגרון", ענה השני. אני זוכר מי זה היה, אבל אני לא רוצה למסור שמות. בהזדמנות אחרת שמעתי שיחת מבוגרים על כמה בנדיטים שנכנסו לבית של יהודים. אחד מהם הכה את הילד בראש בכלי של ברזל בכזו עוצמה עד שהמוח ניתז על הבגדים שלו. הוא ציווה על האמא לנקות את זה'".
הנשיא ריבלין, מתוך מין נימוס נשיאותי כזה, לא הזכיר לנשיא דודה את חלקו בהכחשת הפשע הפולני. הוא רק דיבר בנימוס על הקשרים ההיסטוריים ההדוקים בין ישראל לפולין, ועל הצורך בהתמודדות אמיצה עם עבר עשיר, מורכב וכואב. ריבלין מכיר היטב את מעשה הרצח בידוובנה. הוא דיבר עליו כשהשתתף לפני שלוש שנים בחנוכת מוזיאון יהודי בוורשה.
בנובמבר ביקרה בארץ גם ראש ממשלת פולין, ביאטה שידלו. דיברו על הסכמי תרבות וסחר, אבל ביקורה של שידלו בארץ נועד לרתום את ישראל למסע שכתוב ההיסטוריה הפולנית. מאוד מפריע לפולנים כשקוראים לאושוויץ "מחנה השמדה פולני". האמת היא שהגרמנים, לא הפולנים, הקימו את מחנות ההשמדה על אדמת פולין. אך האמת היא גם שבלי רבבות הפולנים שסייעו לגרמנים, מפעל ההשמדה לא היה יעיל כל כך. מי שנמלט מהמחנה - הוסגר בידי הפולנים. מי שקפץ מהרכבת נרצח בידי פולנים. מי שהתחזה לפולני מחוץ לגטו - הלשינו עליו. וכך נרצחו או הוסגרו גם רבים מאלו שברחו ליערות או הסתתרו בבורות מתחת לרפתות ודירי חזירים.
היו "חסידי אומות העולם" פולנים שהצילו יהודים. רבים מהם, רבים הרבה יותר מהם, רצחו או הסגירו. רבים עוד יותר אפילו עסוקים היום בהכחשה. כי חלקם של הפולנים בהשמדה מציק להם, או פוגע ביחסי החוץ שלהם. ולכן בהצהרה המשותפת עם ראש ממשלת ישראל יישר נתניהו קו עם הנרטיב של פולין. שידלו התחייבה כי מחקר השואה בפולין לא ייפגע. היא התעלמה, ונתניהו התעלם מהעובדה כי הממסד האקדמי רודף את יאן גרוס ואת אנה ביקונט, החוקרים את הטבח בידוובנה ובעיירות הסמוכות. הם התעלמו מהחוק החדש בפולין, המטיל עונש מאסר על מי שמשתמש בביטוי "מחנה השמדה בפולין". חוק נוסף מגביל באופן דרקוני את יכולתם של יהודים לתבוע את הרכוש שנשדד מבני משפחותיהם שנרצחו.
שרת החינוך הפולנית מכנה את הטבח בידוובנה "עניין השנוי במחלוקת". הנשיא דודה הבטיח "אסטרטגיה חדשה במדיניות ההיסטורית", ואכן, ראש "המכון לזיכרון לאומי" של פולין הכחיש את ממצאי המכון הזה עצמו, שפרסם שני כרכים מפורטים על הרצח בידוובנה, וטוען גם היום שאת הפשע ביצעו הגרמנים ש"ניצלו לשם כך קבוצה קטנה של פולנים". מנהלת המכון הפולני בברלין, קטז'ינה ויאלגה, פוטרה בידי ממשלת פולין כי "לא קידמה מספיק אירועים הקשורים במלחין הפולני הלאומי, שופן, וקידמה יותר מדי תכנים יהודיים".
לנתניהו צרות רבות. הוא לא מחפש עוד צרות מול ממשלת פולין. אבל אי אפשר לבנות שיתוף פעולה בהווה ופיתוח קשרים בעתיד אם מתכחשים לעבר. נתניהו התחייב לוותר על השימוש בביטוי "מחנות המוות הפולניים". ניחא. אבל אי אפשר לבגוד בזכר הנרצחים בשם האינטרסים.