עצוב וקשה לראות אנשים מגורשים מבתיהם. בכל מקום: בעמונה, בתל אביב או באום אל־חיראן. גם פינוי מתחשב ומכיל ככל שיהיה, איננו מכפר על התחושות הקשות של הריסת בתים, או הוצאת ילדים קטנים מחדרם. הבית משמש עבור כולנו כמקום בטוח, יציב, שניתן להכות בו שורשים שמחברים אותנו לאדמה, לקרקע ולזהות הערכית שלנו. הרבה דמעות זלגו למראה הפינוי המתוקשר של המתיישבים מעמונה. כי כל אדם ערכי, ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות, אם ינסה להעמיד את עצמו במקומם של התושבים שפונו, לא יכול שלא לבכות.

המון מילים נשפכו בשבועות האחרונים על עולם המשפט. זו שעתם הגדולה של השופטים לשעבר, עורכי הדין, ואלה המפרשנים את עצמם לדעת בשפה שזורה במונחים ומושגים שרוב הציבור איננו מבין אותם. נכסי נפקדים, החלטה חלוטה, מתווה, קרקע פרטית, טריבונל משפטי, הסדרה ומה לא?

אבל הסיפור של עמונה איננו משפטי. הוא גם לא סיפור על שלטון חוק או דמוקרטיה. אחרי הפינוי איש לא יכול למכור לנו את הקלישאה ששלטון החוק בישראל נמצא בסכנה. שטויות. ראו את יחס המתיישבים בעמונה להחלטה לעקור אותם מביתם, והשוו זאת לשערורייה שמתנהלת בימים אלה בדמוקרטיה הגדולה בעולם, ארה"ב: מיליוני אנשים שאינם מקבלים את הכרעת הבוחר הדמוקרטית יוצאים לרחובות, מנתצים חלונות ראווה, הופכים מכוניות וחוסמים כבישים.

# # #

הסיפור האמיתי של עמונה הוא על משילות וריבונות. בסופו של דבר, דמוקרטיה נשענת על מספר יסודות: היא מעמידה את האדם במרכז, סמכות השלטון מגיעה מציבור האזרחים שנהנה מחירות הפרט ומשוויון, הרוב מכריע אך שומר על זכויות המיעוט, והחשוב מכל: את השלטון בוחרים בבחירות חשאיות וחופשיות.

אבל לדמוקרטיה ייצוגית, כמו זו הנהוגה בישראל, ישנם מאפיינים ייחודיים נוספים. אחד החשובים בהם הוא עקרון הפרדת הרשויות. את הרעיון פיתח שארל־לואי דה מונטסקייה, פילוסוף והוגה דעות חשוב בתחום מדעי המדינה בצרפת. הרציונל פשוט: יש להפריד בין הרשות המבצעת, לבין הרשות המחוקקת והרשות השופטת, כדי לשמור על איזונים ובלמים ביניהן. מונטסקייה סבר שההפרדה הכרחית על מנת לווסת את הכוח, משום שאם אחת הרשויות תצבור יותר מדי כוח, היא תגרום נזק. מעניין היה לראות אם וכיצד היה מונטסקייה מעדכן את חיבורו המפורסם "רוח החוקים" מ־1748, עת בית המשפט העליון בישראל הולך וצובר יותר ויותר כוח.

בחודשים האחרונים אנחנו עדים לכך שעל אף המאמצים, הממשלה הנבחרת מתקשה להוציא לפועל חלק מהמדיניות שלה. שעות ארוכות הקדישו ראש הממשלה וצוותי המשפטנים לניסיון למצוא פתרון ראוי וחוקי לתושבי עמונה. עצם העובדה שבג"ץ דחה את המתווה המוצע, ברוב של שני שופטים נגד אחד, אומרת דרשני. היא גם מקור הטענה שמי ששולטת בפועל בישראל היא אליטה מצומצמת שמובילה את בית המשפט העליון.

ברור שתפקידו של בג"ץ לתת פרשנות משפטית למקרים המובאים לפתחו, אך עולה השאלה: האם נכון שייתן פסקי דין בהתעלמו מהתמונה הגדולה? והאם התנהלות כזו לא מובילה את בג"ץ לקבוע פסיקות אשר מזעזעות את האיזון הקדוש שעליו מנסה לשמור עקרון הפרדת הרשויות?

מתעלם מהתמונה הגדולה. בג"ץ, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90מתעלם מהתמונה הגדולה. בג"ץ, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ממשלה נבחרת כדי לממש מדיניות שבה תומך הציבור שבחר בה. ברור שאת המדיניות הזו היא צריכה לממש תוך כיבוד שלטון החוק. יחד עם זאת, רוב הציבור שבחר בממשלה הנוכחית איננו תומך בפינוי עמונה, ולכן עולות תהיות רבות בנוגע לדומיננטיות של בית המשפט העליון בחיינו.

עמונה היא פרשת דרכים נוספת ומשמעותית בחיים הדמוקרטיים במדינת ישראל. אחת מנקודות האור בסיפור הזה היא הפוסט המרגש שפרסמו אנשי "דרור ישראל", תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, ולשונו: "לחברינו וחברותינו בבני עקיבא ובציבור הדתי־לאומי, על אף חילוקי הדעות המהותיים והעמוקים הקיימים בינינו בנושא ההתיישבות בשטחים, אנו כואבים יחד איתכם את כאב הפינוי. מי ייתן ונדע יחד, למרות ואף על פי, למצוא את הנתיב הנכון לשגשוגה ופיתוחה של ישראל שלנו. לו יהי".

עם ישראל נוסד בבסיסו כקבוצה אידיאולוגית סביב עקרון הערבות ההדדית, החמלה והדאגה לזולת. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", או בגרסה המתקדמת "ואהבת לרעך כמוך", הן לא קלישאות חבוטות אלא אידיאולוגיה ותפיסה חברתית שננטשה, ובימים אלה חייבת לחזור למרכז השיח הציבורי. במשך שנים העזרה ההדדית, החמלה, החום האנושי והמשפחתיות יצרו חברה שידעה להתמודד עם אויבים אכזריים. זה הכרחי כאשר חיים בשכונה שכזאת. אם נבין שזה בנפשנו, ולא נחכה לאירוע קיצון מכונן שיצית שוב את הבית, נדע לצלוח גם את המהמורות שעוד צפויות לנו.

תושבי עמונה הוכיחו אצילות נפש בפינוים, וכיום כולנו, כל בני עם ישראל, נדרשים לחבק אותם באהבה. או כמו שאמר הרב קוק: "עומק הרע הוא עומק הטוב, עומק השנאה הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם" ("אורות הקודש").

הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת.