"את ממש בוטה, את מבינה את זה?" משפט שאמר לי אותו בחור, שרציתי כל כך הרבה זמן, אבל איחרתי את הרכבת, וגם המטוס שלו בטיסת מחלקה ראשונה כבר הספיק לפרוש כנפיים. "אבל, את מבינה, את ממש מדליקה אותי". הסתכלתי בעיניו הבוהקות של אותו אדם הבנוי לתלפיות, שכיכב בחלומותיי מזה עידן ועידנים, וידעתי - ההזדמנות היחידה שלי להיות איתו היא בין אף פעם ל"לפעמים כשיתאים לי", בין חרמנות שיכורה, או בין שיכרות חרמנית.
חשבתי על הטור הזה רבות, הטור העשרים ושמונה שלי. וכיוון שהמספר הנ"ל בגימטריה משמעותו "כוח" החלטתי לספר לכם עוקביי וקוראיי היקרים, מדוע אני כותבת את הטור הזה, למה אין לי בושה, ואיך ייתכן שכל טוקבק שלכם מחזק אותי, גם כשאתם משתמשים בשפה זולה, כי הרי "הפוסל במומו פוסל" ואיך ייתכן שדווקא כשאתם אומרים ש"אני לא מחדשת לכם דבר", יש בי רצון עמוק לכתוב עוד ועוד ולא להפסיק לעולם ועט.
אז אני לירון מעוז ואני אוהבת סקס. איזה כיף. אני אוהבת אותו בריא, מגוון, חושני, אינטימי, נועז, שונה, שנון, מרגש, עמוק ורגשי. אני מאמינה כי אם מדברים אותו, חולקים בו, משתפים אותו, הוא ימשיך להיות קיים ויקבל את הבמה הראויה. יצר האדם קיים מנעוריו ובעיניי הפעילות המינית משדרגת את היכולת להתרכז והאפשרות להעז.
אי לכך ובהתאם לזאת, זיוניי, מפורטים ככל שיהיו, לא יעבירו לכם את החוויה האמיתית של אותו אדם שהיה עמי במצב כפית הפוכה. אתם, הקוראים הנאמנים שלרוב אוהבים את כתביי, לעתים מפחדים להסתכל במראה ומעדיפים להזיזה הצידה או לכסותה וזה בסדר גמור. אני לא באה לשכנע אתכם, איני באה לבקר אתכם. אולי במקסימום לבקר במיטתכם.
אז אפרוש לכם את משנתי: סקס יכול להיות רק טוב. אם הוא רע - הוא לא קיים. אם הוא גרוע - הוא לא אמור להיות. סקס יכול להחזיק קשר ולחרב קשר. על כן בעיניי הוא אבן יסוד.
היכולת שלי להתבטא אינה באה לפגוע בכם, בשום מקום חוץ מהלב ואולי אזור החלציים במקרים מסוימים. על כן, אם אינכם מעוניינים לקרוא פשוט דפדפו הלאה, לכתבה חדשותית מעניינת יותר, דוגמת עליית מחירי הדירות בגוש דן.
אם אתם יוצאים בהצהרות ש"לא תצאו איתי בגלל הטור משולח הרסן": אז באמאמשלכם עמדו במילותיכם ואל תפנו אליי בהודעות בפייסבוק בחצות הליל, כשהחברים שלכם לא רואים.
אם אני מוזילה את עצמי ואתם דואגים לעתידי: אני באמת מעריכה את האכפתיות, אבל אני משערת שהדאגה ככל הנראה מדברת על ההווה העכשווי שלכם והדאגה מהעתיד שלכם, על כן חדלו להיות גיבורי מקלדת ולכתוב לי דברים עסיסיים על גבול מעוררי ההתעלמות - כי הדבר אינו עושה עמכם חסד.
ולעוקביי המפרגנים: הטור אכן מבוסס על סיפורים אמיתיים. אם לא - היה לי כנראה דמיון עשיר מאוד. אז דמיוני הוא פורה אבל הדברים הכתובים בו הם כהווייתם. ממש כך.
אתם מוזמנים להמשיך לספק לי חומרים, מוזמנים לפרגן, להמליץ לחברים ולומר להם שהם עשויים להינות ואולי אף להתמכר. כזאת אני, צנועה. אם אתם מתעקשים, אני יכולה לספק המלצות שהנני נושאת באמתחתי. אם אתם רוצים להכיר לי מאהבים, דלתי פתוחה תמיד.
אם הסוגיה כיצד משפחתי עומדת בכך מעניינת אתכם עד מדירה שינה מעיניכם, אז להלן התשובה: היא לא. היא לעתים יושבת בכך, ואף בוחרת במקרים מסוימים לא לקרוא.
חופש הביטוי כשמו כן הוא. אז אני אמשיך להתבטא על אף, למרות ולמורת רוחם של אנשים מסוימים. אך דבר אחד יכולה אני הוא להבטיח לכם: לעולם לא יסתיים לי חופש המיצוי. אני אמשיך לשתף, לחלוק, להתנות כל מעשה שיעלה על רוחי, עם מי שיעלה על רוחי. מוזמנים לקחת חלק בחוויה, ולהיות עמי, בכתיבתי, עד העונג הבא.