לו היינו עורכים סקר בין כל צרכני התקשורת ובודקים כמה אחוזים מהם יודעים להסביר מהו אותו "חוק הסדרה", שנטחן באוזניהם ללא הרף, היינו מקבלים ככל הנראה תוצאה חד־ספרתית. ים המלל שעסק בחוק, ואשר שטף בשבועות האחרונים את תוכניות האקטואליה, שקע בקלילות לתוך העימות הקבוע של ימין ושמאל. מכאן והלאה, כשהפרטים לא ברורים, והעובדות לא באמת מעניינות את העוסקים במלאכה, הדרך להדביק לחוק את הכינוי "חוק הגזל", ולקבוע כי הוא איננו יהודי, ואיננו מוסרי, ואיננו חוקתי, הייתה קלה מאוד.

כדי להתייחס ברצינות לחוק הזה, ולא להתבלבל ממסך הדיסאינפורמציה שעטף את כל הטיפול בו, צריך להבהיר כמה דברים. ראשית, החוק הזה חל רק על בנייה שנבנתה בעבר, ולא על מה שייבנה בעתיד. שנית, החוק הזה יסדיר רק התיישבות שנבנתה "בתום לב" או התיישבות ש"ניתנה הסכמת המדינה לבנייתה". כל מה שתואר בימים האחרונים, כאילו שמהיום והלאה כל אחד יוכל לתפוס גבעה, לתקוע דגל, ולדרוש שלא יפנו אותו, איננו אלא אגדה. איזו התיישבות תוסדר בעקבות החוק הזה? אך ורק התיישבות שמן הצדק ומן ההגינות להסדיר.

לדוגמה, אדם שבנה בתום לב בית ששווה מיליון שקל על קרקע ששווה מאה אלף שקל, ואחרי שנים התברר כי בניגוד למה שהוא חשב מראש, הקרקע שייכת לפלסטיני. האם נכון להשליך לפח מיליון שקל כדי להציל מאה אלף? החוק שחל ברמת גן אומר שלא. עכשיו, אחרי חוק ההסדרה, גם ביהודה ושומרון החוק יגיד אותו דבר. עוד דוגמה? נניח שהמדינה, באמצעות משרדי הממשלה השונים, מקימה יישוב או מסייעת להקים יישוב. היא סוללת לו כביש, ובונה לו מקווה, ומותחת לו קווי חשמל וביוב וטלפון. האם זה הגיוני שאחרי עשר שנים, כשיגיע מישהו ויטען לבעלותו על השטח, ייהרס היישוב כי המדינה טעתה?

הרי בשום מקום אחר במדינת ישראל לא ייהרס יישוב שכזה. מה כן יקרה? תבוא המדינה אל הבעלים, תתנצל עמוקות על טעותה ותשלם לו פיצוי. כך בתל אביב ומהיום, אחרי חוק ההסדרה, גם בשומרון. החוק החדש, אגב, קובע כי אם יהיה פלסטיני כזה, שיוכיח שיהודי התיישב לו על הקרקע, הוא יפוצה בסכום הגבוה ב־25% משוויה של הקרקע. האם חוק שמעניק לאדם כסף בשווי גבוה יותר משווי הקרקע שלו, הוא חוק גזל? האם חוק שמשווה את החוק בראש העין לחוק בבית אל, הוא חוק לא מוסרי?

חשוב שלא להתבלבל. המצב המשפטי הנוכחי, טרום חוק ההסדרה, לא מפלה לרעה את תושבי יהודה ושומרון לעומת אחיהם בישראל הקטנה. גרוע מכך. הוא מפלה לרעה יהודים לעומת ערבים.

בתחילת שנות השמונים רכש גואל האדמות, משה זר, קרקע רחבת ידיים בשומרון. זר קנה את האדמה לפי הספר, ורשם אותה לפי הספר, וגם פרסם בעיתונים פלסטיניים כדי לאפשר הגשת התנגדויות, ובסוף הדרך, אחרי שהמדינה רשמה מחצית מהשטח על שמה כדי שיתאפשר לה בהמשך להקים את היישוב ברקן, נרשמו שאר 92 הדונמים על שם החברה הפרטית שלו. במחצית שנת 1999 גילה לפתע זר שעבודות בנייתה של שכונה חדשה ביישוב ברקן מתבצעות על השטחים הפרטיים שלו. אחרי כמה שנים של תכתובות שלא הועילו, הוא פנה לבית משפט השלום בירושלים ודרש מהמדינה לפנות את הקרקע ולהחזיר לו אותה.

למדינה לא היה שום ויכוח עם זר. נציגת הפרקליטות הבהירה בבית המשפט כי אכן השכונה החדשה נבנתה בטעות על השטח הפרטי שלו, ובאותה נשימה הבהירה שאין לה כוונה להרוס את מה שכבר נבנה. "במהלך תקופה זו נבנו עשרות יחידות דיור בשטח זה, המהווה כיום מרכז חייהן של עשרות משפחות. ברי, כי הסעד המבוקש של סילוק יד אינו ישים", הסבירה. חוץ מזה, אמרה נציגת המדינה לזר, היה כאן "שיהוי". "משום מה התובעת המתינה יותר מעשור לצורך הגשת כתב התביעה, ומלבד שליחת מספר מכתבים לא נקטה כל צעד ממשי לצורך עצירת פעולות הבנייה המבוצעות בשטח... עצם חלוף הזמן מצדיק את דחיית התביעה".

כל מי שמכיר את העתירות שהוגשו על ידי ערבים, במטרה לפנות יהודים בסיטואציות דומות להפליא, יודע שכל התירוצים שעבדו כאן, לא עבדו שם. לא עזר התירוץ שיהודים יושבים כבר שנים ארוכות ואי אפשר לפנות אותם ממרכז חייהם. לא עזרה הטענה שהפלסטינים השתהו ונזכרו לעתור לבג"ץ רק אחרי שנים רבות. חזרה למשה זר. "הסעד העיקרי במקרה דנן", הסבירה נציגת הפרקליטות לבית המשפט בעניינו, "הוא תשלום דמי שימוש ופיצויים". או במילים אחרות, חוק ההסדרה. אז למה כשהמדינה נוהגת כך כלפי משה זר היהודי זה סביר ולגיטימי, וכשאותה מדינה, באותן נסיבות, תנקוט כך כלפי ערבים, זה יהיה גזל? מישהו באמת יכול להסביר את זה בהגינות?

הנה עוד דוגמה. בבית המשפט מתנהלים בשנים האחרונות הליכים בעניינו של היישוב אלזרנוג שבנגב, שבו עסקתי כאן יותר מפעם אחת בעבר. בחצי מילה נזכיר כי מדובר בשבט בדואי שהתיישב על קרקע, שאין ויכוח על כך שרשומה בטאבו על שמם של יהודים. גם במקרה של אלזרנוג המדינה טעתה ולא שמה לב שמדובר בשטח פרטי שנלקח מבעליו, ובנתה עליו מבני ציבור לטובתם של הבדואים שפלשו אליו. לפני חמש שנים עתרו בעלי הקרקע יחד עם עמותת רגבים לבית המשפט, וביקשו שזה יזיז את הפולשים מהאדמה שלא שייכת להם. הגיוני, לא? אז זהו, שלשופט מני מזוז היו רעיונות יצירתיים לפתרון הבעיה. מזוז הציע ליישם בנגב את רוחו של חוק ההסדרה. המדינה, ייעץ, תפקיע את הקרקע מידיהם של הבעלים היהודים ותלבין על מקומו את היישוב הבדואי הבלתי חוקי.

“אני מבין כי המדינה לא רואה כפתרון הסדרה של ההתיישבות במקום עצמו", אמר השופט לנציג המדינה. "זאת לכאורה במובנים מסוימים האופציה הפשוטה ביותר, זה אומר להפקיע את השטחים הפרטיים ולתכנן את המקום...". מזוז כעס גם על הדרישה לפנות את הבדואים. "מתי הפעם האחרונה שפינו יישוב מקרקע פרטית? כמה בתים היו שם וכמה שנים זה לקח? ממתי פינו 3000 אנשים מקרקע פרטית? למדינה יש את האילוצים שלה, והיא תפעל לפי זה. זה לא בהכרח הדבר בסדר העדיפות הראשון של המדינה...". אז למה מה שאפשר להציע בדרום, אי אפשר להציע בשומרון? לא ברור.

מה שברור זה שלאפליה הזו של יהודים לרעה הגיעה העת לעשות סוף, ובחוק ההסדרה יש הפוטנציאל לעשות את הסוף הזה. לא חוק הגזל יש לקרוא לו, אפוא, כי אם חוק הצדק.