בחיים לא זכיתי בשום דבר. מדי פעם אני זוכה ב־11 שקל מכרטיס מינוי שקיבלתי במתנה ליום הולדתי ה־18. לפעמים הם מפנקים ונותנים לי 22 שקל במכה, כמו פרס על התנהגות טובה. נדמה שהם מודים לי על כך שאני עוד איתם כבר כמעט 22 שנה. אל תדאגי, הם מנסים לומר, בסוף זה יגיע, כי בסוף הכל מגיע וככה זה בחיים.
אני נוטה לא לגרד כרטיסי הגרלה, מכיוון שגיליתי שיש לי ככל הנראה - כמו לכל בני האדם שהראש שלהם מחובר לכתפיים רק מכוח הגרביטציה ולא מתוך שום סיבה אחרת - נטייה קלה להתמכרות. פעם אף מצאתי את עצמי עומדת צמודה לביתן כחול ושוחקת למטבע של עשר אגורות את הצורה. לא זכיתי בדבר. זה עוד יבוא, אמרה לי האישה בדוכן, והבטיחה שהיא ראתה בעיניים שלה שזה לפעמים קורה. כשהייתי בת 16 זכיתי במאוורר שעומד על רגל אחת.
אבל זו לא באמת הייתה הזכייה שלי. אבא שלי שלח בשמי את המעטפה הזוכה. הוא תמיד היה עושה זאת עם שמות כל בני המשפחה, כולל שמות אמצעיים שאינם בשימוש שוטף, שהיו הופכים לישויות נפרדות כשזה היה נוגע להגדלת אופציות הזכייה. שש מעטפות על הגרלה אחת. פעם הוא זכה ב־50 שקל ושבר את שיא השיאים של כולנו.
אז בחיים לא זכיתי בשום דבר, אבל ידידי הרוחניים יאמרו שזכיתי בהרבה. אולי הם צודקים. תכלס, בסופו של דבר מה זה משנה אם את מקבלת מתנה עטופה בסרט, אם הולך לך משהו חלק בחיים, או אם את זוכה לפגוש את מה שנדמה לך כאהבת חייך וזה קורה לך יותר מפעם אחת על פני האדמה. זו מתנה כשזה קורה. אם זה קורה. זה לא תמיד קורה.
אתם יודעים, חוקי מרפי מספרים שתמיד נפגוש את הנפש התאומה בזמן הלא מתאים. או שזה יקרה לך מוקדם מדי כשאת עדיין לא בשלה, או שזה יקרה לך כשהוא כבר תפוס, או שזה יקרה בזמן המתאים שלך אבל לא בזמן המתאים שלו ולהפך. מה שבעיקר מעצבן אותי הוא שלנצח ילוו את המפגשים הללו המשפטים הקבועים שיתנוססו באוויר כמו ספר עם סוף רע שכבר קראת שלוש פעמים. חבל שלא פגשתי אותך קודם, את תאמרי לו, והוא יענה לך שזה הדדי. או להפך. אבל אין מה לעשות.
אולי זה דווקא המקרה הטוב כשאת פוגשת את אהבת חייך רק פעם אחת. ואז זה נגמר. אחר כך את אומנם מתרפקת עליה כל החיים, אבל יודעת שזכית. יש אנשים שלא זוכים בכלל. וזו זכייה, גם אם כבר בזבזת את כולה.
אם מסתכלים על זכיות במובנן הפשטני אז אולי באמת לא זכיתי עדיין בשום דבר, אבל זכיות הן לא רק כסף. וכבר הספקתי ללמוד שמה שיפה בחיים הוא שהם בנויים מרצף של נסיבות שאין בהן היגיון. בזכיות אין היגיון, בהגרלות אין היגיון, בהצלחות וכישלונות אין היגיון, ובכלל אי אפשר לתכנן בחיים הללו שום דבר מכורח הרציונל. מה שאומר שהחיים לא בנויים על היגיון. לפעמים אני תוהה מה תורם לנו המוח בגודלו המסיבי והמכיל אם עודף מחשבות ותוכניות וקריסת ה"אבל זה מה שנראה הגיוני" גורמים לנו לכל כך הרבה סבל. מצד שני, לא מצאתי בן אדם אחד שלא הייתה בו תקווה שיום אחד הכל ישתנה.
פעם אמרו לי שאני צריכה לשמוח מכל זכייה. גם המינורית ביותר. וגם אם מצאתי 10 אגורות על ספסל. חינוך פולני. זה הזכיר לי שכשהייתי בבית ספר למשחק פמפמו לנו את המנטרה השחוקה - אין תפקיד קטן יש שחקן קטן. בדיעבד, אני מניחה שזה היה כדי לנחם את המתוסכלים העתידיים בתחום. תאמינו לי שעוד לא נולד השחקן שלא דפדף אחוז טירוף בדפי המחזה עוד בטרם קרא אותו כדי לבדוק אם הדמות שלו מתה בעמוד 3 או בעמוד 300. פעם זכיתי למות בעמוד 300.
האמת שכבר שנים אני לא משתתפת בהגרלות, מבצעים, לא נוטה לשתף פרסומות בפייסבוק כדי לזכות ברובוטים שמנקים את הבית או משהו בסגנון. ואיכשהו באיזה לילה לבן מלא במחשבות טובות יותר וגם כאלה שהיו טובות פחות, כדי להתנחם נפלתי לאותן פרסומות שבהן ממלאים פרטים ואז חוזרים אלייך. בבוקר גיליתי שזכיתי בזוג תחתונים.
מה שיפה בחיים האלה הוא לא רק חוסר ההיגיון שלהם, אלא שהם ניחנו בחוש הומור משעשע למדי. אז אומנם עוד לא זכיתי בלוטו או באוטו או במחיר למשתכן אבל נדמה שמישהו הביט עלי מלמעלה באותו לילה לבן, קרא את מחשבותי וצעק: מה, את נורמלית? וכנראה שלא שמעתי. אז הוא שלח לי תחתונים.