בשבועיים האחרונים נראה שמי שמכתיב את סדר היום הציבורי במדינת ישראל הוא בג"ץ. עמונה פונתה, את פינוי תשעת הבתים בעפרה בג"ץ דחה בינתיים, וחוק ההסדרה קובע שיא חדש במתח המובנה בין הרצון של הריבון לקדם מדיניות שבשמה הממשלה נבחרה לבין הצורך המוצדק והטבעי של בית המשפט העליון לשמור על שלטון החוק.

השיח המשפטי שמלווה את חוק ההסדרה יוצר רושם שמחצית מתושבי ישראל למדו משפטים, והחצי השני, גם אם לא למד, מבין היטב בתחום. באופן מפתיע, אף שכולם למדו מאותם פסקי דין, הקשיבו לאותם מרצים ונבחנו באותן בחינות, הם מחזיקים בפרשנויות שונות ואף הפוכות. מה שמעורר תהייה אם הפרשנות תלויה בעיני המתבונן או בהשקפת עולמו הפוליטית. וכך, בהיעדר אמת אובייקטיבית אחת, ממלאות את חיינו עובדות אלטרנטיביות. הדיוט שניסה להבין מהו חוק ההסדרה, עמד משתומם בין שתי הגדרות הנעות על הסקאלה שבין "אירוע היסטורי ששם קץ לאפליה לרעה של יהודים ביהודה ושומרון" לבין "גזל שמובילה חבורת פשע מאורגן שהשתלטה על המדינה".

ברמה העובדתית, חוק ההסדרה מנסה להסדיר הפקעה בעבר של קרקעות פרטיות השייכות לפלסטינים, שעליהן נבנו בתום לב בתים של יהודים, או שהמדינה נתנה את הסכמתה לבנייה עליהן. בתמורה יפוצו בעלי הקרקע הפלסטינים ב־125% משווי הנכס. איני יודע אם החוק יעבור בבג"ץ, אבל חוק ההסדרה, כמו פינוי עמונה וכמו כמעט כל נושא ציבורי שנוי במחלוקת במדינת ישראל, חושף את העובדה שנהיה קשה עד בלתי אפשרי לנהל שיח ענייני במדינתנו. בתוך שניות מתלקחת הזירה ומתפלגת לשיח רווי שנאה ועמוס סטריאוטיפים ותפיסות עולם מימין ומשמאל.

מנתוני פרויקט "דוח השנאה", שהוציאה קרן ברל כצנלסון בשבוע שעבר בשיתוף חברת Vigo, עולה שבחודש האחרון היה זינוק של 50% בשיח השנאה ברשת כלפי מתנחלים. עם זאת, מרבית שיח השנאה ברשת בחודש האחרון עדיין הופנה כלפי ערבים (40%), שנמצאים באופן קבוע בראש המדד, עם ממוצע חודשי של 39%.

אבל הדוח האמיתי שעדיין לא התפרסם, וצריך להתפרסם, הוא על ההתרחקות בין השבטים בחברה הישראלית. מה גרם לציבור של כחצי מיליון אזרחים ביהודה ושומרון להיות לא אהוד? איך קורה שמספר חובשי הכיפות ביחידות הקרביות ובקורסי קצינים הוא גבוה בהרבה ממספרם באוכלוסייה, ועדיין הם נתפסים בצורה שלילית בעיני רבים? האם זו אשמת התדמית של תושבי יהודה ושומרון בתקשורת? האם זה נובע מחוסר ההיכרות עם ההתיישבות או מחוסר ההסכמה בנוגע ליהודה ושומרון בכלל?

ברור שיש רבים המתנגדים להתיישבות ביהודה ושומרון או שסוברים ש"הכיבוש" הוא אם כל חטאת. ובמדינה דמוקרטית חשוב שהאזרחים יבטאו את עמדתם בכל דרך שעומדת לרשותם. אין שום צורך לטשטש את האי־הסכמות, אבל הכרחי לשמור על שיח מכבד ועל ניסיון להקשיב לעמדתו של הצד השני. נדמה שכיום אין מדינת ישראל אחת, אלא אנו חיים כאן בכמה מדינות. המחלוקות הרבות מחייבות אותנו למצוא את הדרך לייצר נרטיב משותף, גם בלי להסכים זה על דעתו של רעהו. מסביבנו אורבים לא מעט גורמים, שרק מחכים לרגע שבו ניפרד זה מזה.

הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת