אורי פתח את הגבה. זה קרה ארבע שנים מאוחר יותר ממה שחשבתי שזה יקרה אבל בדיוק ביום שמלאו לו 4 וחצי שנים, קיבלתי את שיחת הטלפון מהגן שמציעה לי לבוא מהר כי צריך להדביק או לשדך או לתפור את הילד ובאמצעים של הגן זה יעבוד כנראה פחות טוב. בהמלצות של המוקד נכתב שכדי שלא תיווצר הצטלקות בולטת מדי, "יש להימנע מחשיפה לשמש במשך שנה". בישראל, כן?

הקטנה כבר קיבלה את מנת הצלקות שלה בסשן אבעבועות הרוח שחטפה חודשיים לפני החיסון (ותודה להורים שבחרו שלא לחסן את הילדים שלהם ובכך גרמו להידבקות של עשרות ומאות אחרים). מטרידות אותי במיוחד שתי הנקודות האלה שנשארו על גשר האף, שכנראה לא יפריעו לה אבל לי, כמו כל דבר אחר, הן יגרמו לרגשי אשמה כבדים בכל פעם שאסתכל עליהן ואזכר בשבוע הנורא ההוא, כאילו הדבקתי אותה בעצמי.

לי יש שתיים משלי על הפרצוף, זיכרון לשובבות הגן שלי. בכל פעם ששואלים אותי על זאת שליד העין אני עונה שהם היו צריכים לראות מה נשאר מהבחור השני! אבל בשורה התחתונה, גם אם אנחנו חיים איתן בשלום, צלקות לא נותנות לנו לשכוח. הן לא נותנות לנו לשכוח את גיל 15 האיום שבו חצ׳קונים כיסו את כל הפנים שלנו והשאירו את חותמם, הן לא נותנות לנו להשאיר מאחור את התאונות הקטנות שעברנו בחיים ובמקרים גרועים הרבה יותר - הן לא משחררות אותנו מטראומות גדולות ששרפו וחתכו אותנו וצילקו מבפנים באופן שאינו זקוק לחיזוק נוסף מבחוץ, תודה. אחר כך יקראו לניסיונות ההסתרה "טיפולים אסתטיים", כמו הגדלת שדיים או השתלת שיער.

לפני שנתיים נפתח באגרה שבהודו, ממש ליד הטאג׳ מאהל, בית קפה שמנוהל ומתופעל על ידי נשים שפניהן וגופן הושחתו בחומצה. “Sheroes" הוא השם הלא פחות מגאוני של המקום. אולי זה בגלל האוכל המצוין או הלב הענק של כל אחת מהן - המקום בדרך כלל מלא עד אפס מקום באנשים שלא נועצים בהן מבטים, לא של אימה ולא של רחמים. בצער אכתוב שזה כנראה המצב רק כשמרכזים אותן במקום מיוחד, אפשר להניח שראיונות עבודה במקומות אחרים היו מצליחים פחות. גם דייטים יכולים להיות עניין מורכב, ובינינו, לא צריכים להרחיק לכת עד חומצה שאיכלה לכם את הפנים. בטינדר פוסלים על צלקות קטנות בהרבה במקרה הטוב, ואם הגישושים הבשילו לדייט ראשון, אז יכול להיות שההתחמקות תיעשה ממש פנים אל פנים. זו אינה מחלה מידבקת, זו בדרך כלל גזירת גורל, זה פשוט לא יפה כמו שלמדנו שיפה צריך להיראות, וזה מספיק כדי שאנשים יתייחסו אליך אחרת.

בעוד שבוע וחצי יתכנסו להם בתל אביב מומחי הצלקות הגדולים בעולם כדי לדבר רק על זה. בדרך כלל התחום הזה מקבל יחס נישתי בכל מיני כנסים שנועדו למטרות אחרות, אבל הפעם, בפעם הראשונה, ישבו כל החוקרים הכי גדולים בעולם ויספרו זה לזה מה הם גילו שפותר את הבעיה. חלקם טיפלו בפצועים מאזורי קרב ואירועים היסטוריים בתולדות האנושות וחלקם עזרו לבני נוער שבסך הכל רצו לעבור את גיל ההתבגרות בשלום. את הקרדיט צריך לתת לד"ר אופיר ארצי, שיצליח להכניס תחת קורת גג אחת כירורגים פלסטיים ורופאי עור (בלי לערב זירת קרב ובוץ) כדי למצוא פתרונות חדשים לבעיה ועל הדרך לטפל בכמה מן המקרים המורכבים שיש, חלקם בני 30 שנים ויותר.

יש כנראה דברים שלא מתרגלים אליהם. למרות פייסבוק וטוויטר וסנאפצ׳אט ובלוגים, אדם לא חייב לשאת את ההיסטוריה שלו על עורו החשוף אם לא ביקש לקעקע אותה. זה פשוט לא הוגן. אצל נכי צה"ל, לדוגמה, ההחלמה כוללת את סגירת הפצעים, את התרופות ואת הפיזיותרפיה שאחרי כן, אבל הצלקת? "טיפול אסתטי", כבר אמרנו.

אולי לא יפה לקרוא לה בעיה. הכוונה של הצלקת היא טובה, העור והרקמות הרכות שמתחתיה בסך הכל מנסים לרפא את עצמם, להתחבר זה לזה מחדש. לפעמים זה יוצא להם טוב, לפעמים הם מאבדים כיוון וצריך לחיות עם מה שנשאר. הרבה מצליחים לחיות בשלום עם מה שנשאר ואפילו יותר מזה. יש לי חברה שמאוהבת בצלקת הניתוח הקיסרי שלה, מתבוננת בה בראי בכל יום ומחייכת. חבר אחר מתחבר למהות הפרימיטיבית של צלקות וטוען שהן סקסיות. נו, במקרים מסוימים אפשר להבין אותו, אבל ליתר ביטחון לא אפרסם את שמו. מרבית האנשים עם הצלקות הקטנות ולעתים גם הגדולות טוענים בתוקף שהשריטות האלה, אי השלמויות, הן חלק ממי שהם, חלק מהייחודיות שלהם וממה שהפך אותם לאנשים שהם היום.

כשפתחתי את הפרצוף אי אז בגיל 4, אני זוכרת שאמרו להורים שלי שהפצע קטן יחסית ואני קטנה יחסית אז הכל יסתדר מעצמו וייעלם. אני גדלתי מאז ואיתי גדלה גם הצלקת. היום אני כבר מנסה לשכנע את הילדים שלי שאני בכלל פיראטית, אבל אני חוששת שבלי תוכי זה לא יעבוד. חייבת להשיג תוכי.