זו לא הייתה פגישה היסטורית, גורלית או מכרעת. הצהלולים בימין מגוחכים וגם חיכוך הידיים בשמאל מיותר. דונלד טראמפ עוד לא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהמזרח התיכון. הוא נשיא לא מגובש עם ממשל לא מגובש שעדיין לא הצליח לאייש את תפקידי המפתח סביבו, ומאלה שכן אוישו מתפטרים בסקנדלים מהדהדים.

אישיותו של טראמפ מוכרת ושקופה, הוא לא חייב כלום לאף אחד ואין לו בעיה להתהפך על חברים או להתכחש לסיכומים או להפר הסכמים. ההיסטוריה העסקית שלו עמוסה באירועים כאלה וכל מי שעקב אחריו בעשורים האחרונים יודע שטראמפ מאלתר תוך כדי תנועה.

גם אם נתניהו הצליח להחתים את טראמפ אתמול על משכנתה, בלי ששם לב, איש לא יכול להיות ערב לכך שהשטרות יכובדו. לטראמפ חוקים משלו, הוא קובע אותם ולא תהיה לו בעיה לזרוק את מי שצריך מתחת לגלגלי איזה אוטובוס שיגיע קודם למען השגת מטרתו האמיתית, שהיא דונלד טראמפ.

ולכן, אחרי שאמרנו את כל זה, מה שראינו אתמול זה בעיקר טקס מתוכנן, מופע ידידות מתוזמר והצהרות מתחמקות שאינן יכולות להעיד דבר על מה שיקרה על הציר בין וושינגטון לירושלים ורמאללה בשנים הקרובות. נקודה.

נתניהו וטראמפ בבית הלבן. צילום: רויטרס

אחרי הערת האזהרה הארוכה הזאת, התמונה שנגלתה אתמול במסיבת העיתונאים מעורבת: הסימנים הרעים לימין הם העובדה שטראמפ דיבר על מחויבותו לעסקת שלום בין ישראל לפלסטינים והעובדה שפנה לנתניהו ואמר שצריך לעצור רגע עם ההתנחלויות, כן? הוא גם הסביר לנתניהו ש”שני הצדדים יצטרכו לוותר” בדרך לאותה עסקה חלומית שהוא מתכנן. “אתה יודע את זה ביבי, נכון?”, חייך טראמפ ונתניהו חייך הרבה פחות והעדיף להדגיש “שני הצדדים!”, וטראמפ ציין בשלב מאוחר יותר: ”אתה לא נראה כל כך נלהב לקראת המו”מ”. וכל זה נאמר בחיוכים רחבים ובשפת גוף רומנטית, אבל אסור לשכוח ששפת הגוף של טראמפ יכולה להשתנות בתוך שניות. נשיא שמצהיר כבר במסיבת העיתונאים הפומבית הראשונה שלו עם ראש ממשלת ישראל שעדיף לעצור רגע עם ההתנחלויות, אינו יכול להיות ידיד ההתנחלויות.

נורת האזהרה שצריכה להבהב בשמאל היא העובדה שבפעם הראשונה מאז המצאת המושג “פתרון שתי המדינות”, עמד נשיא אמריקאי בקולו והפגין שוויון נפש מוחלט לגביו. “שתי מדינות, מדינה אחת, וואטאבר”, אמר טראמפ, “מה שהצדדים יסכימו, ישמח אותי”.

מעבר לעובדה שהסיכוי שטראמפ יודע מה זה “פתרון מדינה אחת” שואף לאפס ושליטתו בחומר ירודה מאוד, האמירה הזאת עוררה מיד מעגלי ריקוד שוצפים ביו”ש. הנה, נקבר פתרון שתי המדינות. נפתלי בנט, בפאתוס הקבוע שלו, כבר פרסם הודעת תמיכה מפוארת וכולם ייפגשו הבוקר באמירת “הגומל” בבתי הכנסת. ובכן חברים, לא נראה לי שזו המציאות. כשטראמפ יבין מי נגד מי, על מה מדברים ומהן ההשלכות של כל פתרון כזה, הוא יהיה הרבה פחות שווה נפש מכפי שהיה אתמול.

השורה התחתונה נותרה כשהייתה: זה צעד אחד במסע ארוך שידמה אצל דונלד טראמפ לרכבת הרים. מהבחינה הזרת, מצבה של ישראל קשה בהרבה עם טראמפ מאשר עם כל נשיא אמריקאי אחר, כולל אובמה: תרבות הניהול שלו שונה, המחויבות שלו להתחייבויות אחרת, הפייק ניוז שולט בחצרו והנאמנות שלו משתנה בקצב אש (תשאלו את פוטין). 

אין בשלב הזה על מה לברך, ואין על מה לשמוח. אנחנו עוד רחוקים מלדעת לאן טראמפ רוצה ללכת, עם מי ומתי. מכיוון שלא יושג הסכם בין ישראל לפלסטינים, ה”עסקה החלומית” שעליה חולם טראמפ לא תקרה ו”הסדר אזורי” לא יבוא, השאלה האמיתית היא באיזה מצב רוח ייתפסו כל הכישלונות האלה את טראמפ ומה הוא יעשה כשיעמוד מול השברים. מי שיודע לענות על השאלה הזאת, מוזמן להמר.