גם זקני פארק הירקון, ותיקי קיסריה וגמלאי נוקיה מתקשים להיזכר בקיץ כל כך עמוס בהופעות בינלאומיות כמו זה שמצפה לנו (בהנחה שלא תפרוץ מלחמה וגו'). ההיצע הוא עצום, אבל הכיס מוגבל. אנחנו מדברים על משהו כמו 13–10 הופעות גדולות, לא כולל ייבוא צנוע לאזורי הבארבי, ומחיר כל הופעה מתחיל בכ–300 שקל. המשמעות היא שחובב המוזיקה הממוצע יוכל להרשות לעצמו בסביבות שתי הופעות. גג, שלוש. כלומר, לוותר על עשר אחרות! כשירות לציבור ההמום, הנה מורה נבוכים קצר לגבי כדאיות כל הופעה (בניכוי, כמובן, טעם אישי ופרמטרים כמו האם כבר ראיתי את האמן הזה בעבר).
ARW שבעה במרץ, היכל מנורה מבטחים: שלושה חברים מקוריים מלהקת הרוק המתקדם יס, כולל הסולן ג'ון אנדרסון (יש הרכב נוסף שנקרא יס, אבל כולל חברים בכירים פחות), במופע ראשון בסיבוב הופעות אירופי. מי שאוהב את הלהקה המיתולוגית - זה כנראה הכי קרוב שיוכל להגיע להופעה חיה שלה. לתמיד. היתר יכולים לוותר.
ג'סטין ביבר, 3.5, פארק הירקון: נוטים מאוד להקל ראש בהופעה הזו, גם בגלל הדימוי הישן של ביבר כילד כוכבן וגם משום שהופיע כבר בישראל, ב–2011. אבל בהרבה מובנים, מדובר בהופעה המרכזית של הקיץ. אף כוכב־על עכשווי אחר בסדר הגודל של ביבר לא יגיע לכאן, מה עוד שהוא בשלב מאוד מצליח, מעניין ומשתנה בקריירה שלו. בקיצור - אירוע אמיתי. לא רק לילדות.
אירוסמית, 17.5, פארק הירקון: מצד אחד, מדובר באחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה של הרוק האמריקאי, שמגיעה לכאן לראשונה מאז ההופעה המבאסת שלה ב–1994 (וכנראה שגם בפעם האחרונה). מצד שני, גם בימי הזוהר שלה היא לא באמת השתייכה לליגת־העל של הרכבי הרוק, והסולן שלה סטיבן טיילר נולד ב–1948, קצת לפני קום המדינה(!). בקיצור - ככה ככה. בקיץ ממוצע היה מדובר באירוע, בקיץ הזה אולי כדאי לשמור את הכסף למשהו אחר.
רוד סטיוארט, 14.6, פארק הירקון: באופן אישי אני מת על סטיוארט, וחושב שהדימוי הצבעוני והשטחי שלו עושה עוול ליכולות המוזיקליות האדירות שלפחות היו לו פעם. וגם בהווה, הוא עדיין נותר פרפורמר מצוין. אבל אני מתקשה להבין מדוע מביאים אותו דווקא לפארק הירקון הענק, כשהוא כבר רחוק משיאו. אלמלא הלוקיישן, הייתי ממליץ בחום.
טירס פור פירס, 5.7, היכל מנורה מבטחים: רולנד אורזבל וקורט סמית האנגלים יצרו את אחד מהרכבי הפופ הכי גדולים של האייטיז. מוזיקה שכל מי שגדל בעשור הזה לא ישכח אותה לעולם. הם מגיעים לכאן בפעם הראשונה, בכושר לא רע בכלל, ומבחינתי זו ההופעה הכי מרגשת של הקיץ.
גאנז אנד רוזס, 15.7, פארק הירקון: נכון, הם הופיעו פה לפני ארבע שנים, אבל ללא סלאש ודאף מק'אגן. הפעם יגיע ההרכב המקורי (שהיה כאן גם ב–1993), ולמרות החשש הניכר מפתטיות, זה עדיין מרגש מאוד (בייחוד בזכות המוזיקה שלהם, שהצליחה להשתמר יפה. עובדה, גם הילדים שלי רוצים ללכת). הופעה שמתחרה ראש בראש בזו של אירוסמית, ועל פניה עדיפה בהרבה.
רדיוהד, 19.7, פארק הירקון: טוב, 25 אלף ישראלים שקנו כרטיסים תוך כמה שעות לא טועים. מדובר באחת מהלהקות האחרונות בדורנו שעוד אפשר לכנות כ"גדולה", והיא עוד מגיעה אחרי אלבום מעולה באמת. מצד שני, רדיוהד הייתה פה כבר כמה פעמים (כולל בקיץ 2000, בשיא כוחה), כך שלא מדובר בהיסטוריה; מה גם שמדובר בלהקה שאם אתה לא מת על המוזיקה שלה, היא עלולה לספק חוויה משעממת למדי. בקיצור, רק לאוהבים (ויש מספיק).
פיקסיז, 25.7, 26.7, קיסריה: הם היו פה רק ב–2014, מה שמוריד את רף הריגוש. מצד שני, אלה פיקסיז - הרכב על–חלל ועל–זמני, האלבום האחרון שלהם מצוין ואולי הכי חשוב - דווקא אמפי קיסריה יכול להיות לוקיישן מפתיע שמאפשר הצצה אינטימית, יחסית, בגיבורי התרבות האלה. אני הולך. כלומר, רץ.
ניק קייב, 19.11, 20.11, היכל מנורה מבטחים: באופן אישי, אף פעם לא הבנתי את עוצמת החיבור של הקהל הישראלי לקייב, שהופיע כאן שלוש פעמים במרוצת שנות ה–90 (כולל ארבע הופעות בחיפה!). אבל מאז חלפו כמעט שני עשורים, קייב ממשיך לפעול ולהישאר רלוונטי ומעניין, וכל זה הופך את ההופעות שלו ליותר ממוצדקות. אבל שוב, רק לחובבי הז'אנר.
פורינר, 2.12, היכל מנורה מבטחים: אני מת על פורינר. אחת מלהקות הרוק של המיינסטרים הגדולות של פעם. אבל הם היו פה ב–2014 - כבר אז כסוג של מופע נוסטלגי, שנשען רק על תהילת העבר (אחרי שהופיעו בפארק ביוני 1985, בשיא כוחם). מה הטעם לראות אותם שוב, ועוד בהיכל מנורה הענק אחרי היכל התרבות הסימפטי? לא לגמרי ברור.