עשיתי הרבה דברים בחיים. חלקם שפלים ביותר, כאלה שעלולים לסדר לאדם מקום ביציע הכבוד בגיהינום, כאלה שלא גורמים לי לגאווה גדולה. אבל אינני מתחרט ומצטער על שום דבר בחיי, פרט לעניין אחד - שנשארתי בעיר הזו, תל אביב, עד עכשיו.
במשך שש השנים האחרונות נכנעתי לתכתיבים של בעלי בית קשוחים ושל שוק נדל״ן היפראקטיבי שלא מפסיק לזוז. וכל זה בשביל מה? בשביל התחושה שאני נמצא במרכז העניינים של משהו, לא יודע של מה בדיוק, אבל במרכז.
עשיתי חישוב. 525,600 שקל. זה מה ששילמתי במצטבר על שכר דירה בשש שנים בתל אביב. זה המחיר של הטעות שלי. את החישוב של המחירים המופקעים ששילמתי בתל אביב על כל דבר אפשרי - מקניות במכולת ועד תספורת - אי אפשר ממש למדוד, אבל גם זה סכום גבוה ועצוב למדי.
הדבר המדהים הוא שבשש השנים האחרונות המשכורות שלי רק הלכו וגדלו, באחוזים גבוהים, אבל עדיין זה לא הצליח להדביק את הפער עם שוק הנדל״ן.
בדוח מבקר המדינה של 2015 חקרו את הנושא הזה לעומק והכריזו בצער על הנתונים הקשים: מחירי הדירות בתל אביב צמחו ב–87% בשש שנים. ומה שעוד יותר מדהים בדוח הוא שתל אביב לא הייתה בעלת הנתונים המכאיבים ביותר. מחירי הדירות בחיפה ובבאר שבע זינקו באחוזים גבוהים יותר. בבאר שבע עלייה של 92%. בחיפה של 106%.
מפלצת הנדל״ן גומרת אותי. אני מאכיל אותה מדי חודש והיא לא יודעת שובע. אני גר בשכירות בדירה רגילה ברמת אביב (4 חדרים) ומשלם עליה כל חודש 7,300 שקל. אם מוסיפים את התשלומים הקבועים, 350 שקל לוועד הבית ו–700 לארנונה, יוצא שאני משלם כל חודש 8,350 שקל על דיור. והאמת? רק אני אשם בזה. לו היה לי שכל, לא הייתי מסכים להתעללות הזו ועובר לגור בקרבת הוריה של אשתי, באזור פרדס חנה, ומשלם דמי שכירות נמוכים הרבה יותר. אבל אין לי שכל.
שוק השכירות הישראלי מבוסס על אנשים חסרי שכל כמוני. במשך שש שנים החלום התל־אביבי התעלל בי, חבט בי, והותיר אותי במצב שבו במשך שנים אני מתחזק משק בית שצורך לפחות 25 אלף שקל בחודש. האמת שהשנים האחרונות היו טובות אלי, הרווחתי די הרבה, אבל את הכל הקרבתי על מזבח הנדל״ן והחיים בתל אביב. הכל בשם החלום התל־אביבי, שאין לי מושג מהו בדיוק. אבל מה שבטוח זה שמדובר בחלום שהופך מהר מאוד לסיוט.
***
יש לי חברים בני גילי, שחלקם גרים בתל אביב, אחרים בערי לוויין שלה, והיתר עוד יותר רחוקים מהמרכז. כולם עובדים בעבודות טובות, אבל לאף אחד מהם אין דירה משלו. כולם מחכים שההורים שלהם ימותו ואז תהיה להם דירה. אין שום אפשרות אחרת להגיע לדירה כיום. זה המצב, דור שלם של אנשים שמחכים שההורים שלהם ימותו.
הנחמה היחידה שלי היא שזה לא רק אני וחברַי. המגיפה מגיעה לכל מקום. לפני שנתיים התראיין חבר הכנסת חיליק בר לעיתון ״כלכליסט״ והסביר שם שהחלום שלו זה שתהיה לו דירה משלו, אבל זהו חלום שהוא לא רואה איך יתגשם.
"דירת 4 חדרים פשוטה בירושלים״, הסביר בר בראיון, ״משהו כמו 100 מטר רבוע, שאפשר לגדל בה שניים–שלושה ילדים, בבניין נורמלי, עולה לא פחות מ־2 מיליון שקל, ואני אומר לך שבסכום הזה אי אפשר למצוא דירה. המחיר הריאלי הוא 2.5 מיליון שקל. פעם שאלתי את בעל הבית שלי כמה עולה הדירה, אם ארצה לקנות אותה, והוא אמר: 2.4 מיליון שקל. אולי הוא יהיה מוכן לרדת ל–2.3 מיליון. ל–65 מ"ר? איפה אנחנו חיים?".
עוד מספרים שנחשפו בכתבה זו: המשכורת של בר כחבר כנסת. הוא מרוויח 19 אלף שקל נטו בחודש. אין ספק, משכורת יפה ביותר. אך גם זה לא מספיק בשביל להשביע את מפלצת הנדל״ן הארץ–ישראלית. בכתבה מסביר הח"כ בייאוש שהוא עושה את מה שצריך בשביל לנסות להגשים את החלום, אולם הוא לא באמת רואה את זה קורה. "אנחנו (הוא ואשתו - ל״ד) חוסכים כל חודש כמה שאפשר״, הוא אומר, ״אבל אם אני מחשב לפי 19 אלף שקל, דירה בירושלים זה 105–131 משכורות - פי 2.5 ממספר המשכורות שאבא שלי שילם בזמנו״.
***
לעומת חבר הכנסת חיליק בר, אני מזמן הפסקתי לחלום. אני לא מנסה לחסוך לדירה, כי אני פשוט יודע שזה לא ריאלי. לא משנה כמה אחסוך, זה לעולם לא יספיק. נניח שהייתי שם בצד כל חודש 5,000 שקל וחוסך ככה בארבע השנים האחרונות, מהרגע שבו אשתי נכנסה להריון והבנו שאנחנו עומדים לגדל ילד, מה שאומר שאנחנו גדולים באופן רשמי ולכן צריכים להתנהל באחריות כלכלית וליצור לנו קרקע בטוחה. עדיין, על פי החישוב הזה, הייתי נמצא כרגע עם סכום של 240 אלף שקל. סכום שהוא בדיחה במונחי נדל״ן פה. סכום שלא יכול להוות ״הון עצמי״ מינימלי בשביל ללכת לבנק ולקחת משכנתה לדירה משפחתית ראויה.
בדיוק בגלל זה התייאשתי וויתרתי על חלום הדירה והחלטתי לחיות את חיי בלי להיות עבד לאלוהי הנדל״ן. פשוט להניח שמתישהו, איכשהו, יהיה טוב. מתישהו אולי יהיה לנו שר אוצר שבאמת יבצע מהלך מועיל בשביל להרגיע את השוק, או שאולי בעל הדירה שלי ילך בעקבות בעל הבניין ברחוב מיכ״ל 20 בתל אביב, שהוריש את כל הדירות שלו לדיירים שמתגוררים שם. האמת, יש יותר סיכוי שבעל הבית שלי ישתגע ויחליט להוריש לי את הדירה מאשר שיהיה לנו שר אוצר שבאמת יצליח לעשות משהו.
***
החלטתי לוותר על חלום הדירה ולחיות את ההווה, אולם גם ההווה כבר נהיה בלתי אפשרי. אפילו אני, שמרוויח לא רע בכלל, לא מצליח להתמודד עם ההוצאות השוטפות. לא אימתִי את זה עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועם משרד האוצר, אבל נראה לי שעלות המחיה נוסקת בצורה מטורפת. אני מסיים כל חודש עם הלשון בחוץ ובאנחת רווחה שהצלחתי לצלוח אותו. וזה לא שאני ואשתי טסים לחו״ל ויוצאים לחופשות כל הזמן, ממש לא, מדובר בהוצאות ממוצעות של הורים עם ילד. אבל כשאתה מתחיל ב–8,350 שקל בחודש רק על מגורים - עוד הרבה לפני הגן של הילד, הביטוחים של האוטו, הסימילאק והטיטולים בסופר־פארם, הג׳ימבורי בקניון, חשבון החשמל והמים - יוצא שאתה הולך לאיבוד.
המצב כיום הוא שאם קורה חלילה משהו פתאומי, נניח בתחום הרפואי, שמאלץ אותנו להוציא סכום כסף גדול - אין לנו אותו, אין לנו חסכונות בצד. הכל הולך על הישרדות מחודש לחודש. ברור לי שזה כך גם משום שאני חי בתל אביב, היכן שהכל יקר יותר מבכל מקום אחר בארץ. לכן אני במגמת התקפלות וכבר סיכמתי עם אשתי שבאוגוסט, כשהילד מסיים את הגן, נעבור לאזור פרדס חנה, ליד ההורים שלה.
האמת היא שאני לא מבין למה לא עשיתי את הצעד הזה קודם, למה הייתי צריך לחכות שהמציאות הכלכלית תכה בי, בשביל לקלוט שבעצם אין שום דבר בתל אביב שמצדיק את מחיר המחיה והמגורים המטורף.
יכול להיות שההתעקשות שלי להישאר בתל אביב היא סוג של ניסיון להיאחז בנעורים שלי. עברתי לתל אביב בגיל 18 וחייתי אותה לאורך ולרוחב, ביום ובלילה, ולמדתי מהר מאוד איך מפיגים בדידות באמצעות אורבניות. אבל זה היה בימים ההם. כיום אין לי זמן להיות בודד. יש לי ילד וקריירה ואישה - אני צריך להיות אבא, בעל ואיש מקצוע, ואין לי זמן להיות בודד.
כל מהות התא המשפחתי בעצם היא לחסל לך את הזמן, כך שלא יישאר לך זמן להרגיש שום דבר. אתה כל הזמן באמצע, בדרך, לקראת, משהו. קיבינימט, אם אני רוצה להרגיש שוב צעיר, יש הופעה של רדיוהד בקיץ. אני יכול לקנות כרטיסים ולהצטופף בפארק הירקון יחד עם עוד עשרות אלפי בורגנים בהכחשה שסידרו בייביסיטר לילד ובאו לשחזר את תחושת הנעורים. עשרות אלפי בני דור ה–y, ילדי שנות ה–80, שלא שמו לב והפכו למבוגרים, אבל כשרדיוהד על הבמה ינגנו את ״קארמה פוליס״ הם ירגישו שוב כמו הפעם ההיא בחדר, כשנועה הגיעה, והשיר התנגן במערכת, והם יצאו לסיור בקימורי הגוף שלה.
באותו הרגע הם ישכחו את מחיר הכרטיס המופקע והבייביסיטר שלוקחת 45 שקל לשעה והרכב שחונה ב–20 שקל לשעה בחניון, ושוב תהיה תחושה שהכל צעיר ורענן וראשוני. כשתיגמר ההופעה, המציאות תחבוט בהם שוב, והם יחזרו לדירות השכורות שלהם ששותות להם את חשבון הבנק וימשיכו לשתות עד שההורים שלהם ימותו