בוקר אחרי שאוחלף בעבודה על ידי רובוט אני אלך לים. מעניין אם גם גוש מתכת בעל בינה מלאכותית יכול ליהנות מנוף של מים אינסופיים שמתחברים לשמיים. כמו הרבה אנשים שלפני שאיבדו את מקום עבודתם עבור מישהו צעיר יותר, מתוחכם יותר, מהיר יותר, גם אני אתהה איפה טעיתי ואיך לא הצלחתי להמציא את עצמי מחדש. מעניין אם אתנחם בעובדה שכל חברי למקצוע סיימו את העסקתם באופן דומה, כולנו בעלי אותו גורל, נידונו לשיחת סוף קריירה שלא משאירה אפילו פתח למיקוח. מה נגיד לבוסים? שאנחנו מוכנים להרוויח פחות? שאנחנו מוכנים לעבוד יותר? לא יהיה לנו באמת מה להציע מול התחליף.

אני זוכרת את הרגע הזה ב־1993, שבו ראיתי את סילבסטר סטאלון בסרט המופת ״איש ההרס״ מתמודד עם העולם החדש שאליו התעורר אחרי הקפאה ארוכת שנים, רק כדי לגלות שחצי מהשוטרים רובוטים, המכוניות כמובן מעופפות ואת התחת מנגבים בקונכייה. שנת הניבוי הייתה 2032, אם אני זוכרת נכון (מדהים לאילו פרטי מידע המוח שלי מוכן לפנות מקום אחסון ולאילו לא) וחוץ מעניין הקונכייה - התחזית נראתה לי נורא הגיונית. מתברר שגם אוקספורד זורמת עם התסריטאים: מחקר של האוניברסיטה מנבא שב־20 השנים הקרובות יוחלפו כ־50% מכלל העבודות על ידי רובוטים. עבודה בריטית אחרת מעריכה ש־90% מכלל עובדי השירות הציבורי הבריטי ייאלצו למצוא עבודה חדשה בתוך 15 שנים מאותו הנימוק. אם אתם ממש מזוכיסטים, אתם מוזמנים לחפש את אתר האינטרנט שהעריך את הסיכון של 700 מקצועות להיעלם לטובת מכונות. בואו נגיד שאם אתם סוכני נסיעות, פקידים או מתקני שעונים - זה הזמן להתחיל לעבוד על תוכנית ב׳. גם דוגמנים ודוגמניות יכולים להתחיל להתיר את הרסן בכל הקשור לאכילה, ונהגים לא יהיו רלוונטיים אפילו לילדים שלהם בהסעות לחוגים.

חמשת שלבי ההחלפה

שלבי האבל ידועים. נתחיל עם ההכחשה המובנת מאליה - לי זה לא יקרה! אף אחד לא ירצה להחליף את השירות האישי ויחסי האנוש ההורסים שלי ב־R2D2 קר ומנוכר. מדובר בסך הכל בנבואת זעם שמופצת על ידי התאגידים כדי לדכא את הפועל בדרכים חדשות ולמקסם את התפוקה ממנו בשיטת הפחדה.

אחר כך יבוא הכעס. אני באופן אישי הייתי מפנה אותו כלפי חברי למין האנושי, שבתפקיד גיס חמישי מסייעים היום לחברות הענק ליצור תוכנות שיידעו להרגיש ולבצע פעולות עם אינטואיציה מדויקת יותר משל בני אדם. אם כבר שירות לאנושות, הייתי מפנה את היכולות האלה דווקא לעולם הדייטים - אולי דווקא מהמהנדסים תבוא הבשורה שתחסוך לנו אלפי דייטים ראשונים כושלים.

על שלב המיקוח אפשר לוותר. העתיד הוא בלתי נמנע ותאריך התפוגה של העבודה שלנו כבר נקבע. אפשר אולי למצוא נחמה בעובדה שאף על פי שרבים מהחידושים מגיעים מישראל, הם מיושמים בה רק בשלבים מאוחרים יותר מבשאר העולם. בפועל, כל שיח הרובוטים הזה הוא כבר מיושן. בעוד כך וכך שנים מישהו ייתקל בטור הזה בארכיון וירגיש כמו שאני הרגשתי כשצפיתי בפרק ההוא של ״בין הכיסאות״ שבו די־ג׳יי אילן בן שחר מציג את השלאגר החדש בעולם התקליטנות: הסקראץ׳, ״זה אולי נשמע כמו שריטה אך זו אינה שריטה״. המחקרים האלה עבור הילדים שלנו הם כמו שנות ה־80 עבורנו. שמישהו ישיג לי חולצת מיאמי ופרוזן יוגורט!

אם אנחנו חכמים ורוצים להסתגל במהירות לאבטלה שלנו, אנחנו צריכים לעבור את שלב הדיכאון במהירות. זה נכון במיוחד משום שלפי כל העדויות, מדינות העולם לא באמת נערכות ליום שבו אחוז המועסקים יצנח. נכון, משרות חדשות יתפתחו בעולם החדש, אבל זה לא ימנע את הגדילה בשיעור האבטלה, במיוחד בקרב האוכלוסייה המבוגרת יותר, ״הקשישים״ בני ה־40 ומעלה שימצאו את עצמם לא רלוונטיים מאי־פעם.

ואז תגיע גם הקבלה. בניגוד למודל המקובל של שלבי האבל היא לא תהיה השלב האחרון, לדעתי. אנחנו אולי נכיר במציאות החדשה המתקרבת אלינו ונקבל אותה, אבל רק עד שניאלץ להסביר את עצמנו לפקיד ממוחשב בשירות המדינה, שעל אף בינתו האנושית כביכול, לא יידע להתמודד עם נסיבות החיים המיוחדות שלנו והאטימות שניתקל בה תהיה מתסכלת במיוחד.

אולי אני סתם פחדנית. אני בקושי מקבלת את העובדה שיש לי תחליף אנושי - ויש לי, כמו לכולנו - אז להכיר בערימת נתיכים וחיבורי תיל כגרסה המשופרת שלי? אני עדיין לא שם.

ואפשר גם לראות בתקופה הזו נקודת מפנה ביחסי אנוש. רגע לפני שמוכיחים לנו שאת העבודה שלנו ניתן לבצע גם בלי לב, אהיה רומנטיקנית ואגיד שזה הזמן להוכיח למדע ולהנדסה מה היתרון שלנו כמין בעל תודעה ורגישות. אנחנו מחייכים טוב יותר מרובוטים. אנחנו מקשיבים טוב יותר מהם, כשאנחנו רוצים, ואם התשובה שיש לנו לפונים אלינו היא לא מהסוג שהם רוצים לקבל - אנחנו גם יודעים לרכך אותה כך שזה שממולנו לא ירצה לשרוף את המועדון בסוף היום. בואו נראה אותם מתכנתים ניואנסים!

בכל מקרה - סוף שבוע הוא זמן מעולה למצוא עבודה שאין לה תחליף. בהצלחה עם זה.