קשה להגיד שחשיפת הממצאים ההולכים ומצטברים, המעידים על התנהלות משטרתית כושלת באירוע הירי באום אל־חיראן, הפתיעה את אנשי המקום. כשהשמועות מדברות על כוונה של המדינה לחלק בזמן הקרוב הודעות לקראת עוד שורה של הריסות, השיחה עם תושבי הכפר מדלגת כל הזמן לפנים ולאחור. לפנים, בניסיון להיערך לבאות, ככל שהדבר תלוי במי שבתיהם עדיין עומדים על תלם. לאחור, בדרישה לקבל דין וחשבון באשר למה שבאמת קרה באותו לילה, לפני כחודש.

שנים ארוכות אני עוקב בסדרה ארוכה של כתבות וטורים, כאן ב"מעריב", אחר הנעשה במגזר הבדואי. אחר הצורך של המגזר בהשקעות גדולות מזה, ואחר העבריינות הרחבה בו מזה. עם תושבי אום אל־חיראן עצמם היו לי בעבר לא מעט ויכוחים.

אתמול, לא בפעם הראשונה, ביקרתי בכפר. באופן מעט תמוה, דווקא אחרי שקיבלו חיזוק לטענותיהם - וכשלידנו יושבת על הקרקע אלמנתו של יעקוב, סמוך להריסות מה שהיה עד לא מכבר ביתם - נשמעים בני שיחי מפויסים מבעבר. עטווה אבו אל־קיעאן, גיסו של יעקוב והאיש שעל פיו יישק דבר, הוא כבר לא אותו עטווה שנשבע לפני כמה שנים בפני מצלמות ערוץ 2 לא לזוז מהאדמה, וגם סיפר שלא פעם עוברת בו המחשבה "להביא איזה אם־16 וגם לירות".

עכשיו עטווה מוכן לדבר. "תזיזו את המשטרה, תזיזו את הצווים, ויהיה לכם עם מי", הוא מבטיח. שיח כזה התנהל בשבועות האחרונים. בשקט. באמצעות מתווכים. מאחורי הקלעים. השיח הזה התפוצץ לפני כמה ימים כשמכיוונה של רשות הבדואים הגיעו ידיעות על תוכנית להיכנס עם שוטרים בכוח גדול, כדי לחלק הודעות לבעלי הבתים הבאים המיועדים להריסה. "או בכוח או במשא ומתן", מבהיר עטווה, "אי אפשר גם וגם. שברשות הבדואים יחליטו מה הם רוצים".

הבעיה הגדולה של המדינה היא שהיא אינה משחקת לבדה במגרש של אום אל־חיראן. בשטח מסתובבים גם מי שדוחפים את בני אבו אל־קיעאן להישאר במקום בכל מחיר. להיאבק. לא לוותר. כך השיח' ראאד סלאח, כך חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, כך פעילים של ארגונים כאלה ואחרים, רובם יהודים. אלה מסתובבים בכפר מדי יום ולוחצים.

כאמור, את סוגיית הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים אני מלווה כבר שנים. ראיתי מהם כאלה שמאיימים שלא יזוזו בשום מחיר. ראיתי כאלה שנשבעו למות או להמית, אם לא תיוותר בידם ברירה. כאמור, עד לא מכבר גם עטווה אבו אל־קיעאן השמיע זמירות מהז'אנר הזה. ובכל זאת, נדמה לי שמשהו השתנה. שהיום יש שם עם מי לדבר, ובעיקר על מה לדבר. אז כן, המדינה, שחייבת לאכוף את החוק, לא יכולה לוותר על ה"מה", אבל היא כן יכולה להתגמש ב"איך". משום שהבקשות של אנשי הכפר, שלא להתפנות לפני שיש להם פתרונות מגורים מסודרים, אינן בלתי סבירות.

נכון לעכשיו, כשאנשי אום אל־חיראן עומדים בתווך בין ראאד סלאח מזה לבין רשות הבדואים מזה, הכתף שמציע הראשון נראית קורצת יותר. הבעיה הגדולה היא שאום אל־חיראן אינו אי בודד. רבים במגזר הבדואי מביטים על הנעשה בו ולומדים. את אום אל־חיראן אפשר לפנות בנחישות, אבל אפשר להביא לפינויו גם ברגישות ובסבלנות. אם מדינת ישראל לא רוצה לדחוף את האבו אל־קיעאנים לזרועותיהם של הקיצוניים, היא חייבת למצות את האפשרות הזאת עד הסוף.