אנא, קבלו את התנצלותי הכנה: אני יודעת שכבר נכתבו כל המילים האפשריות על הסאגה האינסופית של אלאור אזריה. אני מבטיחה לכם כאן ועכשיו: אלו יהיו מילותיי האחרונות בנושא. לסיכום הפרשה אבקש להתייחס הפעם לא אל "החייל היורה" (איזה שם מטופש! 18 חודשים בפנים למי שהגה אותו), אלא לזווית שונה.

חברון. איזו עיר קשה. מקום קבורתם הרשמי של ה־mamas and the papas, הפך מהמקום שהיה צריך להיות הכי מובן מאליו להכי שנוי במחלוקת, הכי אינטנסיבי, הכי קשה. על מערת המכפלה לא היה מאבק הרואי מאז ולתמיד, זאת הייתה סתם עסקת נדל"ן פשוטה. אברהם קנה חלקת קבר מעפרון החיתי, בכסף מלא, שלא יגידו. ואולי הכסף המלא הזה, עד הסנט האחרון, בלי התמקחות ובלי עיגולי אגורות, מתווה את האווירה בחברון עד היום. אף שאברהם היה איש חסד, של הכנסת אורחים, של אמונה מוחלטת במה שאי אפשר להוכיח, הוא לא הצליח להשפיע מרוחו על המקום ההוא. בחברון שולט הדין.

לא בגלל היהודים, חלילה. תושבי חברון וקריית ארבע הם הכי מכניסי אורחים שיש, הכי מפנקי חיילים (כן, במובן הטוב של המילה). דודתי ע"ה שגרה בקריית ארבע, הייתה אופה בכל יום שישי ערימות של חלות ועוגות לחלק לחיילים. היא ידעה שיש להם אוכל, אבל שאין להם אוכל של בית, אוכל שבא מאהבה. כאלה הם יהודי חברון.

ערביי חברון קשים, רבים ואכזריים. כשלקחו את השכבה של בני בן ה-7 לסיור בחברון, עמדתי בכניסה לחדר העוסק בפרעות תרפ"ט במוזיאון בעיר, כדי למנוע מהילדים אפילו להציץ, אפילו בטעות. כי מה שהם היו עלולים לראות בחדר השחור הוא שאין גבול לאכזריות הערבית. אמונם באדם, בשכניהם ובמכריהם הערבים היה נרמס אל מול תמונות הזוועה של הפרעות ההן, שפרעו הערבים בשכניהם היהודים.

אל מול האכזריות הזאת נדרשת מיהודי חברון גבורה, אחרת הם לא היו שורדים שם. ואכן זו עיר של גיבורים. הגבורה וההקרבה מועלות כאן על נס. זה לא מבחירה, זה מתוך אין ברירה, אבל לי קשה בעיר הזאת בגלל האינטנסיביות, בגלל השנאה, וגם בגלל הגבורה. כי מאחורי גיבור יש מוות ושכול ואובדן. ואין חסד, ואין זרימת חיים. יש עקרונות וצדק, ומזל שיש. ומזל שיש כאלה שמוכנים לאחוז בהם כל כך חזק. אבל אני לא חזקה כל כך. קשה לי חברון. מידת הדין הזאת נובעת גם מניתוח מקרה אלאור אזריה וגם מהדין שנגזר עליו. השופטים פסקו שייאסר כי "זה מה שצריך להיעשות". זה מה שספרי החוקים פסקו. זה דין, והוא חותך כתער. אין בו מנשמת החיים, אין בו חמלה, אין בו חסד של אברהם אבינו.

אין בו גם מחוכמתו של יצחק. נכון. אזריה עשה את הלא ייעשה, אבל היה צריך לשחרר אותו לביתו בתום המשפט. למה? נכון, הוא הרג מישהו, אבל הוא לא הרג סתם אדם, הוא הרג מחבל. הוא טעה, אבל אנחנו שלחנו אותו. במשחק כדורגל אם הקבוצה שלי מנצחת אז "אנחנו ניצחנו", אבל אם היא מפסידה "הם הפסידו". זה בדיוק מה שעשינו לאזריה. כשהוא גיבור הוא "הגיבור של כולנו" וכשהוא טועה (והוא טעה בבירור, הוא לא התגייס בשביל להיות מחתרת יהודית ולנקום בערבים), הוא טועה לבד.

 עשה לך רב 

עשרות תגובות התקבלו למאמרי מהשבוע שעבר בנושא היישוב המעורב ("כאן גרים ביחד", 17.2). האמת, הופתעתי. לא היה זה מאמר פוליטי מעורר מחלוקת, אלא ניתוח של מציאות והצעה לחיים טובים יותר יחד, דתיים וחילונים.

מכיוון שהרעיון התקבל בידיים פתוחות, ברצוני להוסיף דבר מה: כדי שהחיים יחד יעבדו, יש צורך בשוויון. נשמע הגיוני, אך זה כמעט אינו אפשרי כשלצד אחד במשוואה יש חוקים שאינו יכול להתפשר עליהם והצד השני דוגל בחופש. יתרה מכך, בצד אחד ישנו אלוהים, הג'וקר המוחלט. בעוד החילוני מוכן ברמה עקרונית לקבל אפשרות שכל תפיסות העולם לגיטימיות, הדתי אינו יכול, לכאורה, לעשות זאת. מבחינתו, רק דרך אחת נכונה ובאופן מוחלט. כך הוא מחנך את ילדיו, כך הוא חושב בעצמו. בבסיס, הוא רוצה שכל היהודים יהיו דתיים. לחילוני לא באמת אכפת. הוא דוגל בחופש המחשבה. נקודת מוצא בעייתית לשוויון.

נשמע בלתי אפשרי אבל זה לא. זה רק מורכב, כמו כל הדברים החשובים בחיים. יש כמה דברים שיכולים להקל בדרך, מעין טיפים לחיים משותפים.

כולם צודקים. "אמא, למה לנועם מותר לראות טלוויזיה ולאלישמע יהוחפז אסור?", "כי ה' לא מרשה לו, חמודי". "ולי הוא מרשה?" "ה' נמצא בתוכך. כשתפגוש אותו, תשאל אותו". במשפחות או בקהילות מעורבות צריך להסביר לילדים איך יכול להיות שכולם צודקים. זה לא קל. נסו את השיחה לעיל בבית, לנו זה עבד (אצלי זה עובד עד היום).

די ליהירות. אם אלוהים נמצא בצד של הדתיים, יש הטועים וחושבים שגם האמת המוחלטת אצלם. שהם יותר מוסריים ויותר איכותיים מהחילונים. לפעמים נדמה שהם עושים לחילונים טובה שהם מוכנים לחיות במחיצתם. אבל מכיוון שאנחנו יודעים שהכיפה היא לא ערובה לערכיות, וגם לא הציצית והדסקית, אנא, תפסיקו עם זה. אין לאף אחד עליונות. אנחנו כאן ביחד, עם החולשות האנושיות שלנו, מנסים להיות טובים יותר.

מי רב? הנה טיפ שגיבשתי לאחרונה, המוגש באהבה לחילונים: לא כל מי שיש לו זקן הוא רב. בכלל, וייתכן שאני מגלה כאן סוד מטורף, להיות רב זה לא כל כך קשה. לקבל הסמכה לרבנות זה פחות או יותר ברמת תואר שני. הכבוד העצום והביטול העצמי של הרבנים ושל אלו המכנים אותם בתואר "רב" יצא מזמן מפרופורציות.

אני מציעה לעצור את אינפלציית התארים הזאת ו"לעשות לכם רב" כמו שנאמר, אבל תבחרו אחד, גג שניים. רב, מבחינתי, הוא לא רק זה שקיבל סמיכה, ולא רק זה שאסף סביבו ציבור עוקבים/מאמינים/עושי דברו, אלא מישהו בעל רמה מוסרית מעוררת השראה. זה הרב שלי. לכל השאר ניתן לפנות בתואר "מר", כלאחד האדם.