1. פורצת הדרך - רק עכשיו אפשר להתחיל להבין את עוצמתו של הרגע ההוא, ביממה הקריטית האחרונה של המו"מ הקואליציוני, כשהתברר לבנימין נתניהו שהוא בן ערובה בידיהם של שני האנשים השנואים עליו ביותר עלי אדמות (טוב, אולי חוץ מ"נוני"), נפתלי בנט ואיילת שקד.
כזכור, נתניהו גרף 30 מנדטים, חלק ניכר מהם על חשבון בנט, שהביא בקושי 8. הרכבת הקואליציה אמורה הייתה להיות טיול אחר צהריים נינוח, אבל נתניהו הצליח להפוך אותה לסיוט מתמשך. מי שהקדיח את התבשיל היה אביגדור ליברמן, שהודיע ברגע האחרון שהוא נשאר בחוץ, נקודה. גם עם השותפים האחרים זה הלך קשה. נתניהו מצא את עצמו שלושה ימים לפני סוף ההארכה בלי ממשלה, עם ש"ס והבית היהודי בחוץ. דבר ראשון, הוא נכנע ללא תנאי לש"ס ונתן לאריה דרעי קצת יותר מכל מה שביקש. ואז נשאר בנט. 48 שעות לדד־ליין. לבנט, עד כמה שזה יישמע מדהים, הייתה אז אפשרות, אולי בלתי חוזרת, לקפד את הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו. הוא היה צריך פשוט להמציא סיבה שתטרפד את המו"מ ולהישאר בחוץ. במצב כזה, לביבי אין ממשלה והוא מחזיר את המנדט לנשיא, שמטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על המועמד הבא בתור, אחד בשם יצחק הרצוג. תסמכו על בוז'י, הוא כבר היה מרכיב ממשלה. נתניהו היה נטבח על ידי חבריו בליכוד ופורש. פיתוי לא פשוט לבנט.
מכיוון שהיה לבנט ברור שהוא לא יכול למנוע הקמת ממשלת ימין, הוא החליט לפחות ליהנות קצת. חוץ מתיק החינוך לעצמו והחקלאות לאריאל, היה ברור שצריך לדרוש תיק בכיר עבור איילת. כמה בכיר? כמה שיותר. משהו שלא נדרש בעבר. עדיין לא ברור מי הראשון שהתלוצץ על זה, אומרים שזה היה שלום שלמה, או אולי משה קלוגהפט, או שמא היה זה בנט עצמו. כך או אחרת, מישהו, בתוך החדר שבו ישבו נפתלי ואיילת, אמר משהו כמו "אז נדרוש את המשפטים בשביל איילת". שקד עצמה פרצה בצחוק. "נראה לכם??", אמרה.
זה אכן נשמע כמו בדיחה, אבל לנתניהו לא היה באותה יממה חוש הומור. הוא כבר ראה בדמיונו סרטי אימה. התקף פראנויה עמוק שכנע אותו שיש מזימה רבת משתתפים להפלתו, והכל מתוכנן מראש בין ליברמן להרצוג לכחלון לבנט ל"נוני" לנשיא ריבלין אובמה ומני נפתלי. תכף הוא ייתקע בלי ממשלה ויומיים אחר כך מישהו צריך לחרף נפשו ולהודיע לגברת שצריך להתחיל לארוז. בינתיים השעון המשיך לתקתק. למחרת פוקעת ההארכה להרכבת ממשלה. נתניהו אמור להחזיר את המנדט לנשיא. שלום שלמה עלה לירושלים וישב עם דוד שמרון. הוא חזר בערב וקרא לשקד. הם אמורים היו להיפגש בלשכתו של בנט בבניין הממשלה מול הקריה בתל אביב, אבל היה סגור. אז הם קפצו לשווארמייה הפינתית מול מה שהיה פעם בית מעריב. ברהנו טגניה, איש חדשות 2, עבר שם וראה אותם יושבים ביחד בחלק הפנימי. הוא אפילו צילם אותם, ולא ידע שמדובר בתמונה היסטורית. "לגבי המשפטים", אמר שלמה לשקד, "אז זה כנראה קורה".
לתת לאיילת שקד את תיק המשפטים חמור יותר מלתת לשרה נתניהו את המפתחות למחסנים של דום פריניון. תיק המשפטים הוא התגלמות "שלטון החוק", ערכי החירות והחופש, התפיסה הליברלית, האליטות. זהו תיקם של "שומרי הסף", שאמורים להגן על כל הערכים הללו כנגד התלהמות הברברים הצובאים על חומות המצודה. אז עכשיו המפתחות נמסרו לשקד, שמשתייכת להמון הצר על החומות. היא נכנסה למשרד המשפטים בחדוות יצירה. היא הקפידה לפזר חיוכים וקסם אישי, היא הפכה את נשיאת העליון, השופטת מרים נאור, לחברה ואשת סוד, היא לא עוררה אימה. שקד אלופה ביחסי אנוש. היא מדברת בגובה העיניים, וקשה לעמוד בפניה. שפתה תל אביבית, הליכותיה נעימות, היא מייצרת אמפתיה ולא מתעקשת במקומות אבודים. בדרכה זו היא הצליחה לספק למגזר שלה מה ש־400 עסקני ושרי ליכוד לא הצליחו לעשות ב־40 שנה.
שקד הבינה, כמעט ברגע הראשון, את הדרך להצלחה. היא זיהתה את הברית שתאפשר לה להגיע לאוצר הממלכה: חיבור בינה לבין יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה. במיומנות רבה, עם טונות של קסם אישי, בנתה שקד ברית אחים עם נוה, דומה מאוד לברית שבנה בזמנו נפתלי בנט עם יאיר לפיד. הברית הזו אפשרה לה לעקוף את הבלוק החוסם של שופטי העליון ולהביא ביום רביעי הישג היסטורי למגזר הימני־לאומי וגם הדתי: ארבעה שופטי עליון חדשים, בהם שלושה שמרנים ושני דתיים.
כשהתפזר האבק נופפה שקד בהישג עצום, חסר תקדים: היא הוסיפה שלושה שופטים שמרנים לעליון בבת אחת. הם מצטרפים לשניים הקיימים בו (נעם סולברג וניל הנדל) ומייצרים, בפעם הראשונה אי־פעם, מסה שאי אפשר להתעלם ממנה. שקד עשתה אתמול סיבוב ניצחון. היא הרוויחה אותו ביושר. אבל עכשיו בואו נירגע וננתח את המהלך ברצינות.
2. הילד הרע
השמש תזרח גם מחר בבוקר על בית המשפט העליון. הניצחון המהדהד של הימין והמתנחלים יחזור לפרופורציות. זה ממש מזכיר את בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. כזכור, דקה אחרי כבר דרש נפתלי בנט לספח מיד את השטחים, ואם לא את כל השטחים, אז לפחות את שטחי C, או מעלה אדומים, או משהו. זה נגמר בצוות משותף שהקימו נתניהו וטראמפ בעניין ריסון הבנייה בהתנחלויות. ובכן, גם במקרה שלנו, התוצאה מורכבת.
המועמדים של שקד לעליון היו השופטים גידי ספיר ופרופ' דוד האן. אגב, מדובר במועמדים ראויים בהחלט. אלא ששופטי העליון התנגדו. את החומה הזו לא הצליחה שקד לפרוץ. במקומם היא קיבלה את השופט דוד מינץ ואת השופטת יעל וילנר. ובכן, נכון שוילנר משתייכת למגזר הדתי־לאומי, השתתפה בזמנו בעליות לסבסטיה וכו', אבל היא גם עשתה סטאז' אצל השופטת דורית בייניש, ואחיה, א', היה ראש המחלקה היהודית בשב"כ והסתובב זמן רב עם אבטחה מחשש שהקיצונים היהודים יפגעו בו.
וילנר נחשבת ליברלית יחסית למגזרה. לפני כחודשיים הציעה ח"כ רויטל סויד, מהמחנה הציוני, לשקד את השופטת וילנר. סויד המליצה לשקד לא להיכנס עם הראש בקיר וללכת על וילנר שהיא גם דתייה וגם אישה. "השתגעת", אמרה שקד לסויד, "היא לא משלנו, היא 100% שלהם". כך שהניצחון של שקד אינו בנוקאאוט, אלא בנקודות.
מי שבאמת ניצח השבוע בוועדה למינוי שופטים, הוא שר האוצר משה כחלון. שקד זיהתה את הנחישות שלו להעביר את השופט דוד אלרון, ומינפה אותה. מבחינתה, כחלון הפך ל"ילד הרע" של הישיבה. "אם אלרון לא עובר היום, חתול לא יעבור כאן", אמר לה שר האוצר בשפתו הציורית, ושקד ידעה שהוא מתכוון לדבריו. המאבק של כחלון היה נכון וצודק. אלרון אומנם נחשב שמרן, אבל אין שום ספק שאם היה יושב לדיון על חוק ההסדרה, היה פוסל אותו. הבעיה של אלרון הייתה שמולו התמודד מועמד בעל קרבה משפחתית ישירה לשופט עליון לשעבר. זוהי החונטה עליה מדברים בברנז'ה המשפטית, וטוב שכחלון שבר אותה.
אז שקד סופרת גם את אלרון בצד שלה, אם כי נדמה לי שהוא שייך יותר לצד של כחלון, שבכלל נחשב למגן הגדול של בית המשפט העליון בממשלה הזו. בקיצור, העסק הרבה יותר מורכב והרבה פחות שחור מבחינת שלטון החוק והדמוקרטיה, מכפי שהוא הוצג מלכתחילה. או, כמו שהיטיבה להגדיר ח"כ סויד, שבילתה חלק ניכר מחייה בהופעה בפני שופטים: "כל מי שחושב ששופט שופט על פי מוצאו, עדתו או השתייכותו המגזרית והמגדרית, טועה".
שתי זוויות נוספות מבחירת השופטים החדשים: הראשונה, עצובה. מקצועית, אם היו מדרגים את המועמדים לשיפוט בעליון על פי יכולתם, מעמדם המשפטי, יוקרתם וניסיונם, ארבעת הנבחרים לא היו מגיעים לצמרת. הם נבחרו לא על פי מקצועיותם ויכולתם, אלא על פי מגזרם והתגית שהוצמדה להם.
הזווית השנייה, חיובית: בעקבות מה שקרה, היכולת של מאורות כמוטי יוגב (ההוא עם הדחפור), אורן חזן ויריב לוין להתגולל על בית המשפט העליון וליידות בו רפש, תצטמצם עד מאוד. התירוצים נגמרו. בדיוק מה שקרה לנתניהו כשמינה את מנדלבליט ואלשיך וכל החברים לתפקידים בכירים במערכת שלטון החוק. עכשיו הוא טוען שהם רודפים אותו ומנסים להדיח ראש ממשלה מכהן, אבל נדמה לי שאפילו שרה לא מאמינה לזה.
בכלל, לא ברור מה נתניהו יעשה עכשיו. הוא איבד את כל מנועי הצמיחה שלו. העניין האיראני הוקפא לעשר שנים, "נוני" נחקר יחד עם ביבי, ברק אובמה הוחלף בחבר טוב, עכשיו גם העליון משנה את פניו. נגד מי יסית נתניהו בפעם הבאה שתידרש הסתה דחופה? נחכה ונראה.
ואחרי כל זה, שקד ראויה למחמאות שקיבלה, ולו בשל העובדה שפרצה את המחלוקות ומינתה ארבעה שופטים. אחד מהם, דוד מינץ, יוכל לראות בכל ערב בשובו מהיכל המשפט בירושלים את הדחפור ההוא (9D) חונה בחניית הבית של שכנו, ח"כ יוגב, בהתנחלות דולב. זה הדחפור שאמור היה לעלות בזמנו על בית המשפט העליון. עכשיו כבר אין בו צורך.
אם אתם חושבים שהשבוע הזה חייך לבית היהודי, חכו לשבוע הבא. דוח מבקר המדינה בעניין צוק איתן (שני דוחות בעצם: המנהרות ותפקוד הקבינט) יפורסם ביום שלישי, וכבר אפשר לבשר שהוא יהיה הרבה יותר חמור וקשה, אולי אפילו מטלטל, ממה שחשבנו.
השורה התחתונה שלו היא שנפתלי בנט צדק בטקטיקה, עפר שלח (בספרו "האומץ לנצח") צדק באסטרטגיה. אני הייתי מציב ליד בנט לאורך השבוע הבא שני זקיפים שירגיעו אותו ויחזירו אותו למציאות. בקצב הזה, שלום שלמה עוד יארגן לו לקראת סוף השבוע טקס הכתרה רשמית למלך ישראל, בכיכר העיר ברעננה.
3. הטעות של הרצוג
קוראי הטור הזה מכירים היטב את מסכת המגעים האינסופית שהתנהלו בין יצחק הרצוג לבנימין נתניהו בשנתיים האחרונות, בעניין כניסת המחנה הציוני לקואליציה. פורסמו כאן גם הפרמטרים המדיניים השונים שעליהם עבדו הרצוג ונתניהו, שכללו ועידה בינלאומית, הקפאת בנייה, שתי מדינות, יוזמה ערבית, וטו על חקיקה וכו' וכו'. השבוע הוסיף ברק רביד ב"הארץ" עוד חלק לפאזל וחשף את הפסגה שהתקיימה לפני שנה בעקבה, שבה השתתפו שר החוץ האמריקאי קרי, ראש הממשלה נתניהו, המלך עבדאללה מירדן וא־סיסי נשיא מצרים. נדמה לי שהגיע הזמן לסדר את גודש האינפורמציה הזה לתרשים זרימה אחד:
רובה של 2015 התאפיין בנתק כמעט מוחלט בין וושינגטון לירושלים, תוצאת הג'יהאד של נתניהו נגד הסכם הגרעין עם איראן והנאום האסוני שלו בקונגרס (שגרם רק נזק, כזכור). ב־8 בנובמבר 2015 פגש נתניהו את אובמה בבית הלבן. ביבי חשש ממהלך בינלאומי קטלני נגד ישראל ורצה ליצור מהלך מדיני. הוא הביא לאובמה רעיונות חדשים לצעדים בשטח, כולל אפשרות לבנייה פלסטינית מוגבלת בשטחי C. אובמה, שבע מרורים, הפנה את ביבי לקרי. הם נפגשו באותו יום. קרי, אופטימיסט נצחי, פגש את נתניהו לאחר שזה חזר מטיול רגלי מרשים בבית הקברות בגטיסברג, שם קבורים חללי מלחמת האזרחים האמריקאית. בניגוד לאובמה, הוא דווקא קנה את הסחורה של נתניהו.
כעבור יומיים היה בעצרת האו"ם אירוע גדול לזכרו של חיים הרצוג ונאומו כנגד הגדרת הציונות כגזענות. הרצוג ג'וניור היה אורח הכבוד. קרי פגש אותו שם, לקח אותו הצדה ושאל אם הוא פרטנר. "אני מגיע לאזור עוד כמה שבועות עם מהלך רציני, שמעתי דברים מעודדים מביבי, אם זה קורה אתה מוכן להיכנס לממשלה?", שאל קרי, והרצוג הסכים. למה שלא יסכים?
קרי אכן הגיע, ב־24 בנובמבר, אבל הוא מצא נתניהו אחר לגמרי. זה לא היה אותו הביבי שישב אצלו ואצל אובמה שבועיים קודם לכן. מה קרה בינתיים? נפתלי בנט שמע שנתניהו מדבר על צעדים חד־צדדיים לטובת הפלסטינים, והתנפל על ראש הממשלה בפראות. בנט אמר אז, בפורום סגור, את המשפט הלא מוצלח: "יריתי לראש הממשלה כדור בין העיניים והוא חזר בו". הוא נאלץ להתנצל על האמירה הזו, אבל ביבי רוסן ושב בזנב מקופל למלונת הימין הקיצוני.
קרי לא האמין למשמע אוזניו. אחרי שביבי בעצמו בנה תקוות, הרים ציפיות ויזם את המהלך, הוא התפוגג תוך כדי תנועה. למחרת פגישתו עם נתניהו ישב קרי עם הרצוג ולבני והודיע להם שאין סטרטר ו"אין לי מה לתת לאבו מאזן". קרי נסע לאבו מאזן בכל זאת, וחטף ממנו מקלחת קרה. קרי רגיל למקלחות קרות. נדמה לי שבאזורנו הוא מעולם לא התקלח במים חמים. אחרי אבו מאזן הרים קרי טלפון לביבי. שיחה קשה מאוד, שבמהלכה הטיח בו קרי שהוא מוביל את ישראל לאסון ויהיו לזה מחירים. ביבי, כרגיל, שוב נבהל. הפעם מהצד השני. הוא הרים טלפון להרצוג. זה היה יום רביעי. הם קבעו להיפגש ביום ראשון. אבל במוצאי שבת התראיין אבי רואה לערוץ 2 ואמר שהרצוג היה מטפל בטרור טוב יותר מנתניהו. ביבי שוב נבהל ותפס רגליים קרות. מה הוא צריך את המטורפים האלה מהימין הקיצוני על גבו? אז עד שבוז'י הגיע אליו ביום ראשון, הוא שוב הפך לביבי האחר, זה שבוחל במהלכים היסטוריים ומעדיף כלום.
חלפו שבועיים. אנחנו כבר בדצמבר 2015. נתניהו מבין שהקהילה הבינלאומית סוגרת עליו. קרי חידש את הלחץ. בסוף ינואר פגש קרי את נתניהו בדאבוס ומסר לו את הפרמטרים החדשים להסדר אזורי. נתניהו לא שלל. חודש אחר כך, ב־21 בפברואר, התכנסה הוועידה החשאית שנחשפה השבוע ב"הארץ" בעקבה. קרי הציג את הפרמטרים שלו. ביבי לא התלהב, אבל הציג חלופה מטעמו: צעדים משמעותיים לטובת הפלסטינים, כולל בנייה משמעותית באזורי C, בעיקר באיזורים צמודים לערים פלסטיניות קיימות, כולל הקפאת בנייה ישראלית מחוץ לגושים, כולל הכרה עקרונית ביוזמה הערבית כבסיס למו"מ. קרי לא שלל. גם א־סיסי ועבדאללה זרמו. נדמה היה, לפתע, שזה יכול לקרות.
בסוד המאמץ היו גם הרצוג ובחשנים נוספים, ביניהם טוני בלייר וארנון מילצ'ן. כן, גם כאן אפשר למצוא את מילצ'ן שלנו, מחמם את ביבי, מתחזק את הרצוג, מייעץ לבלייר ומתייעץ עם שמעון פרס. עוד קודם, בתחילת פברואר, הרצוג ישב עם קרי בלונדון שלוש שעות על הפרמטרים. הוא התלהב. בוז'י תמיד מתלהב כמו ילד. זה אחד מסודות הקסם שלו. בסוף מרץ ביבי סוף־סוף קרא לו. כדי ללכת על המהלך, היה צריך את המחנה הציוני בממשלה. הרצוג וביבי ישבו יומיים רצופים על זה, ונדמה היה שהעסק עומד להיסגר, אבל אז פרץ הפרסום על חקירה פלילית נגד הרצוג (ואריה דרעי גם. תמיד טוב לצרף את דרעי לחקירות פליליות). הכל קרס.
הגיע חג הפסח, והמגעים חודשו ביתר שאת. כל מה שפורט כאן בטורים קודמים, קרה. מו"מ אינטנסיבי, ברזולוציות הכי רגישות ופרטניות, בין הרצוג ואנשיו לנתניהו. דקה לפני שהכל נסגר, צץ יריב לוין, שאותו צירף נתניהו לצוות, והודיע שמה פתאום מדברים על גושי ההתיישבות? אין גושים. אצלנו, הכל זה גוש אחד גדול. הרצוג לא התייאש. הוא אף פעם לא מתייאש. הושגה נוסחה חלופית: במקום גושים, אמור "מרכזים עירוניים גדולים". הנספח המדיני סוף־סוף הושלם, אבל אז צץ שוב לוין, בשמו של נתניהו, והודיע שאי אפשר יהיה לצרף את הנספח המדיני הזה להסכם הקואליציוני, כי זה יפיל את הקואליציה.
באותו יום ממש החלה להתרקם המזימה של זאב אלקין ואיילת שקד להכנסת אביגדור ליברמן לממשלה, במקום הרצוג. וכך, בפניית פרסה חדה, ביבבת צמיגים צווחנית וחריקת בלמים היסטרית, שבר נתניהו בשנייה האחרונה ממהלך אזורי היסטורי ומממשלת אחדות רחבה, לאיווט ליברמן הטוב והמוכר. בוז'י נשאר עם הריח השרוף של הצמיגים החרוכים ועם קריירה מרוסקת.
סיכום: אני מאמין ליצחק הרצוג שפעל בעיקר לטובת מה שראה כאינטרס הלאומי של מדינת ישראל. אין בכך ספק. הרצוג הוא פוליטיקאי חיובי עם כוונות טובות. הבעיה שלו היא שהדרך לגיהינום רצופה בדרך כלל כוונות טובות. לו היה מרים טלפון לכל אחד מעשרות נפגעי נתניהו מהעבר, היה לומד שלא היה שום סיכוי מלכתחילה ליצור עם נתניהו שום מהלך אזורי, או מקומי, או זמני, או שכונתי. לא יהיה כלום, כי אין כלום. נתניהו כבר לעג לכולם, נעלם לכולם, רימה את כולם והשלה את כולם. אפילו כשכבר חתם פעם על הסכם (וויי פלנטיישן), הפר אותו מיד לאחר החתימה. כך שכל ההרפתקה הייתה מיותרת מלכתחילה, אם כי בוז'י לא ידע, או העדיף שלא לדעת.
4. לספור עד 10
חברי קלמן ליבסקינד חשף השבוע בערוץ 20 את העובדה שמח"ש כנראה תקבע שהאירוע באום אל־חיראן, שבמהלכו נהרגו שוטר ותושב מקומי, לא היה פיגוע. לצערי, הייתי בין אלה שהאמינו לגרסת המשטרה וזרמו עם הפיכתו של יעקוב אבו אל־קיען למחבל ואיש דאע"ש עוד בטרם נספג דמו השפוך באדמת הנגב. אני מצטער על זה.
נשארנו עם ההתלהמות של המפכ"ל רוני אלשיך והשר שלו, גלעד ארדן, ששכחו שעדיף לפעמים לספור עד 10, לפני שמאמינים למוקד 100. ארדן הוא טרגדיה. מהמוכשרים בשרי הליכוד, פוליטיקאי רציני, מעמיק, חרוץ שיודע להביא תוצאות. הוא גם אחד היחידים שממשיך לעמוד על הקמת תאגיד השידור הציבורי, בהתאם לחוק שהכנסת חוקקה ובניגוד לטרלול הוויראלי שיוצא מבלפור ומדביק את כל השאר.
במדינה מסודרת באירופה, ארדן ומפכ"לו כבר מזמן היו נשלחים הביתה. הנורמות אצלנו שונות, ואני לא מצפה מארדן להקריב את עצמו. אין לנו יותר מדי נבחרי ציבור ברמתו. הוא צריך להפיק את לקחי התקרית הזו. הוא צריך ללמוד מעט צניעות וללמוד איך סופרים עד 10. הוא לא בעל טור ולא טוקבקיסט. הוא יכול היה לתת גיבוי עקרוני לכוחות בשטח אבל להודיע שהמסקנות יוסקו רק אחרי השלמת החקירה. בעידן הטוויטר, כולם מנסים לצייץ או לצרוח ראשונים, כדי לא לאחר ולהידרס על ידי העדר. בנושאים שארדן מופקד עליהם, עדיף להמתין שנייה.
ומילה לקלמן ליבסקינד: ראיתי את השידור שבו מסר קלמן את ממצאי מח"ש הראשוניים ולפיהם לא היה זה פיגוע. הוא עשה את זה ביושר ובאומץ. מיד אחר כך הוא הוסיף שלא צריך לבוא בטענות לארדן ואלשיך, כי הרי הם אמרו את הדברים על פי המידע שהיה בידם באותו הרגע. אפשר להתווכח על זה. אבל הדברים אינם מסתדרים עם עמדתו של ליבסקינד בסוגיה דומה מאוד: כששר הביטחון ודובר צה"ל התבטאו בשלב מוקדם בעניינו של אלאור אזריה, היה קלמן בין שאר מזדעקי הימין שטענו ל"זיהום ההליך המשפטי" ול"חריצת דין מראש". אז נדמה לי שצריך להחליט. או שההליך זוהם, או שלא. גם ארדן וגם בוגי, או אף אחד מהם. אגב, במקרה של ארדן ואלשיך הממצאים בשטח סתרו את ההצהרות המוקדמות. במקרה של שר הביטחון והרמטכ"ל, ההצהרות התגלו בדיעבד כמדויקות, שהרי אזריה הורשע בדין.
אני סבור שבוגי יעלון ודובר צה"ל דיברו בזמן הנכון ואמרו את הדברים הנכונים. נכון, השופטת מאיה הלר מתחה עליהם ביקורת, אבל הם יוכלו לחיות איתה. תפקיד בית המשפט הוא להוציא את הצדק לאור. תפקיד הדרג המדיני והצבאי הוא לדאוג לאינטרס הביטחוני והלאומי. ליעלון, תא"ל אלמוז ורא"ל איזנקוט הייתה חזית בוערת ומדממת על הראש, והיה להם סרטון ברור, מקיף, שצולם באור יום מכל הזויות האפשריות. היה להם גם תחקיר מבצעי. הם המפקדים העליונים וזכותם לקבוע את דעתם על מה שקרה בשטח, בעיקר אם הדעה הזו יכולה לסייע לכבות תבערה פוטנציאלית.
במקרה של אום אל־חיראן לא היה שום דבר ברור. הסרטונים צולמו בלילה ויצרו סימני שאלה קשים. העדויות היו סותרות. הכל היה מבולבל ורותח ולא ברור, ובדיוק אז בחרו צמד הגאונים ארדן ואלשיך לחרוץ את דינם. אני יודע שארדן מבין שטעה. אני מקווה שגם אלשיך, אדם שמעולם לא טעה, יבין מתישהו.
ואם כבר ליבסקינד, אז עוד מילה: באחד מטוריו באחרונה הוא מתח ביקורת על הרמטכ"ל על שקידם את אל"ם מאיה הלר ושופט נוסף מההרכב ששפט את אזריה בטרם הסתיים המשפט. גם זה, על פי ליבסקינד, התאים לנרטיב של המערכת הצבאית הכוחנית הסוגרת על החייל הבודד והנצור. התפלאתי על הקטע ההוא של ליבסקינד. נדמה לי שהוא נכתב בלי שקלמן חשב עליו ברצינות.
המצב היה כזה: אכן, שניים משופטי ההרכב שישב בדינו של אזריה היו מיועדים לקידום. אם הרמטכ"ל היה רוצה להפעיל עליהם לחץ להרשיע את אזריה, הוא היה ממתין עם הקידום. קודם תרשיעו, אחר כך נקדם אתכם. מכיוון שיש לנו עסק עם הרמטכ"ל ההגון והענייני ביותר שכיהן בצה"ל בהיסטוריה הזכורה לנו, הוא החליט לבצע את הקידום מיד. בדרך הזו השופטים כבר לא היו זקוקים לחסדיו. הם קיבלו את הדרגה בטרם פסקו את דינם. היה צריך לשבח את איזנקוט על המהלך הזה, ולא לבקר אותו.
5. מבחן כשירות: צעקות בדרך למטוס
מוצאי שבת בערב, טיסת אל־על מציריך לתל אביב. למטוס עולה, ברעש וצלצולים, אדם המנהל שיחת טלפון סלולרי קולנית. הסובבים אותו מקשיבים. הוא לא מנסה להצטנע ולא מנסה להוריד ווליום. להפך. הוא צועק ש"אם ראש הממשלה רוצה לדבר איתי, אז עכשיו, תכף ומיד. אנחנו תכף ממריאים".
מכאן לשם, עוד קצת צעקות, ובסוף מחברים אותו לראש הממשלה. השיחה מתמקדת במכתב שנשלח יומיים קודם לכן על ידי עורכת הדין נעמי לנדאו, הפרקליטה של מני נפתלי, ליועץ המשפטי לממשלה. במכתב דרשה לנדאו שהמדינה תחליט אם הגברת שרה נתניהו אינה כשירה לעמוד לדין או להיחקר בפרשיותיה השונות (כפי שטוענים פרקליטיה), או שהיא כן כשירה לדרוש זכות לערעור (אף על פי שלא הייתה צד לתביעה) בתיקי מני נפתלי וגיא אליהו.
המשוחח הצעקן במטוס הוא, כמובן, מיודענו עו"ד יוסי כהן. האמת היא שאילו היה מוטל עלי לבחור פרקליט אחד שיתאים לגברת נתניהו מבין כל פרקליטי תבל, האיש הזה היה לוקח בהליכה. לאורך השיחה כולה הוא גער בראש הממשלה, הקפיד לוודא שהסביבה כולה יודעת עם מי הוא מדבר, והבטיח לבן שיחו ש"ביום ראשון בבוקר נעביר מכתב תשובה". אחר כך הוא גם סיפר לסובביו שבגלל שעו"ד דוד שמרון מסובך בפרשת הצוללות, מרב העומס בענייניה של הגברת נופל עליו.
השבוע, לראשונה בקריירה העיתונאית שלי, השתמשתי גם אני במערכת המשפטית כדי לברר עניינים שזכות הציבור לדעת. באמצעות עו"ד אלעד מן ועמותת הצלחה הגשתי עתירה נגד עיריית ירושלים והגב' נתניהו, לאחר שבקשתי לקבל פרטים על אודות עיסוקה כפסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי נדחתה מטעמים של "צנעת הפרט".
נדמה לי שלאור העובדה שהגברת נתניהו מתפארת בעיסוק הזה ומכריחה אחרים לפאר ולהלל אותה בכל הזדמנות בעטיו, ולאור הפרסומים הרבים שמגיעים מכיוון פרקליטיה על מצבה הנפשי, מותר לציבור לדעת אם היא אכן עובדת כפסיכולוגית, מטפלת בילדים, כמה פעמים בשבוע וכמה שעות. אין כאן פגיעה בצנעת הפרט ואין כאן פגיעה ביטחונית כלשהי. עו"ד כהן, לטיפולך.
