רגע אחרי פרסום ההודעה על בחירתם של ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, החל הקרב על התודעה. שרת המשפטים איילת שקד בישרה על "היסטוריה". יושב ראש הבית היהודי, השר נפתלי בנט, הכריז על "מהפך אמיתי". בקבוצות וואטסאפ של המפלגה הסבירו כמה חשוב לשדר החוצה את גודל ההישג.
זו לא הפעם הראשונה ששקד מכריזה על "היסטוריה" בקדנציה הזאת. בפעם שעברה זה קרה עם מינויים של דיינים חדשים לבית הדין הרבני הגדול. שקד הגדירה אז את תוצאות הבחירה כ"יום אדיר של זקיפות קומה", משווקת לנו דיין חרדי למהדרין כציוני לכל דבר ומנסה להשכיח את העובדה שנאלצה לבלוע את הווטו שהטילו החרדים על מועמדים דתיים־לאומיים שנראו להם ליברלים. וכמו במינוי הדיינים, כך במינוי השופטים. לא היסטוריה הייתה כאן, אלא החמצה גדולה.
אסור לזלזל בתרומה של השופטים החדשים לגיוון של בית המשפט העליון. יש בהם ערבי אחד ואישה אחת, שהיא גם דתייה, ויש מתנחל ויש מזרחי, וזה נהדר. אבל בסופו של דבר הקרב על פניו של בית המשפט העליון נסב קודם כל ולפני הכל על שאלת האקטיביזם השיפוטי. אז כן, אנחנו קוראים שחלק מהנבחרים החדשים הם שמרנים, ולצורך הדיון - גם אם המסקנה הזאת נלמדה מפלפולי פלפולים של מה שהם פסקו עד היום, כשעל שולחנם לא באמת עמדה הסוגיה הזאת במלוא משמעותה - נניח שאכן כך הם הדברים.
אלא מה? שלא שופטים שמרנים היינו צריכים, אלא שופטים בעלי תודעת מהפכה כזאת. הנשיא אהרן ברק לא היה סתם אקטיביסט. הוא היה איש עם תודעת אקטיביזם. הוא ראה כייעוד את הובלת המהפכה האקטיביסטית. אם דוד מינץ או יוסף אלרון הם בעלי תודעת מהפכה, זה משהו שאיש מאיתנו לא שמע עליו עד עכשיו. העניין הוא שכדי למחוק את מה שהותיר אחריו ברק, לא די באנשים שחושבים אחרת ממנו. לשם כך צריך אנשים שהמלחמה במורשתו היא תפיסת עולמם, מהותם והווייתם. בין כל המועמדים שהוצגו על ידי השרה שקד היה רק אחד בולט כזה. פרופ' גידי ספיר. איש שיש לו משנה סדורה של מאבק בגישה שכבשה את בית המשפט העליון בשנות ה־90. הוא כותב עליה, הוא נאבק עבורה, הוא חד וברור בעניינה. לא היה שום סיכוי שבעולם שאחרי הבחירה בו היינו מגלים שלא הבנו נכון מי הוא ולמה הוא התכוון. ודווקא בעניינו, נוכח התנגדות השופטים, החליטה השרה שקד להרים ידיים ולהיכנע.
המערכת המשפטית צריכה ניעור. יש תחומים שבהם, בניגוד לגאולה, אי אפשר להסתפק ב"קמעה־קמעה". בעוד זמן לא רב, לדוגמה, תמונה אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון. למה דווקא היא? בגלל שיטת הסניוריטי. משום שהיא הכי ותיקה. קראתי השבוע כמה פרשנים שהסבירו שהבעיה הגדולה בבחירה האחרונה היא שלא נבחרו הטובים ביותר. צריך להודות שיש משהו מוזר במתאם שבין מי שמחזיקים בטענה הזו למי שמתעקשים על שיטת הסניוריטי, שבה הוותיק ביותר הופך להיות נשיא בית המשפט העליון אך ורק בגלל ותיקותו. הרי אין בשיטה הזאת ולו קורטוב של היגיון. ממתי הוותק של מישהו הופך אותו לראוי מכולם? זה, לדוגמה, משהו שחייב להשתנות. ולא רק זה. צריכים להשתנות הרכב הוועדה לבחירת שופטים, דרך מינוי השופטים והמעורבות המוגזמת של השופטים בהליכי הבחירה של חבריהם. ולכך נדרשת מהפכה.
אז אפשר להגיד ששקד מנעה כניסה של מועמדים גרועים בהרבה, שביקשה הנשיאה להכניס, וזה יהיה נכון. ואפשר לומר שהיא הביאה לגיוונו של העליון, וגם זה יהיה נכון. ואפשר לומר שבמגבלות הפוליטיות הקיימות זה המקסימום שהיא הייתה יכולה להשיג, וגם זו אינה טענה שאפשר בנקל לבטל. רק שלא יציגו לנו את מה שיצא כ"היסטוריה". שופט מתנחל ועוד שופטת עם כיסוי ראש, ששופטי העליון בעצמם תמכו בה, עם כל הכבוד, אינם "מהפכה".