בסוף כל הבלגן של דוח מבקר המדינה בעניין צוק איתן ישנו החור בקצה המנהרה. לחור הזה קוראים עזה. כמו זפת בחוף הים, עזה נדבקת לישראל ולא מרפה. היא מקור הצרות, שורש הבעיה, שמשמשת חממה ומדגרה לתופעות הכי קשות ומאיימות על הפלסטינים ועל ישראל. זו לא הבעיה שלנו, אבל היא ה־בעיה שלנו. 

ההתנתקות מעזה לפני יותר מעשור לא הייתה שלמה ואולי אף פעם לא תושלם, כי עזה לא תגדיר את עצמה כישות נפרדת, אלא רק ביחס לישראל. ומשכך היא שואבת מאיתנו חלק גדול מזהותה. אין כמעט צעיר ישראלי שלא שאל את עצמו מה רוצים העזתים מאיתנו, מדוע הם יורים טילים ולמה הם לא עוזבים אותנו בשקט. אין כמעט צעירה ישראלית שלא ניסתה להבין את ההיגיון של ארגון כמו חמאס, שמשקיע את עיקר משאביו בייצור טילים שנועדו להרוג אזרחים, ובמנהרות שנועדו לשגר חוליות מחבלים.

התשובה הפשוטה, הקלה והנכונה היא שהם באמת משקיעים את מרצם בהרס ובטרור, נקודה. אבל אחרי הנקודה יש כמה סוגריים. למשל שחלק מתושבי עזה הם ערבים שעזבו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות כחלק מעימות גלוי בין ערבים ליהודים. הם יושבים במחנות פליטים עלובים שיצרו הפלסטינים ככלי למסכנות מאורגנת, אבל יש שם כמה כאלה שחולמים על הבתים שהם עזבו בעכו, ביפו או ברמלה, והפכו לנכסי נדל"ן מניבים במדינת היהודים. זה לא עוזב אותם והם לא עוזבים אותנו. העוול שנגרם להם לדעתם הוא חלק מהדלק של המלחמה הבלתי נגמרת.

יש שם גם כאלה שרק רוצים להרוג יהודים מתוך אידיאולוגיה, יש כאלה שרוצים לחסל את ישראל כחלק מתוכנית תקומה לאומית, יש כאלה שזו פרנסה מכניסה ומניבה עבורם, גם אם רוב המחבלים לא פורשים מעולם הטרור בשיבה טובה.

אבל למה להציק עם העובדות? כי זה מה שיש שם, מעבר לגבול. השאלה החשובה יותר היא מה אנחנו עושים עם זה. החלק המשמעותי בדוח מבקר המדינה בנושא צוק איתן הוא שלישראל אין אסטרטגיה בעניין עזה, אין לה כוונות ויעדים ארוכי טווח, אין לה תוכניות מעשיות ובעיקר אין חשיבה יצירתית. למה זה חשוב? כי בלי זה לא יהיה כמעט שום שינוי בהתנהלות הסבב הבא.

דוח של האו"ם קובע שבעוד שלוש שנים לא יהיו מי שתייה בעזה. גם היום יש שאיבת יתר מהאקוויפר ותהליך מואץ של המלחת מי התהום. כל מי שמסנן עכשיו "זה מגיע להם, שישתו מי מלח עד שיתעשתו", צריך לקרוא את החלק בדוח שבו נאמר במפורש שהגברת הלחץ הכלכלי וההומניטרי ברצועה האיצה את העימות. נכון, החורף הזה היו הפגנות נגד חמאס בגלל הפסקות החשמל, אבל חמאס דיכא אותן ביד קשה מפני שמדובר בדיקטטורה מובהקת, ומיד אפשר ירי של כמה טילים כדי להעביר את הלחץ לישראל. זה עקום, אבל זה מה שיש.

כשלא יהיו יותר מי שתייה בעזה, האם מישהו חושב שתושבי הרצועה יעשו חשבון נפש ויגיעו למסקנה הגיונית שחמאס הם נבלות ושהגיע הזמן להקים סוף־סוף את תנועת שלום עכשיו הפלסטינית, שתשלח מסרי פיוס מעבר לגדר? התרחיש הסביר, או בלשון הצבא: הדפ"א (דרך הפעולה אפשרית), יהיה התנפלות המונית של אזרחים צמאים על הגדרות, בעידוד חמאס. האם חיילי צה"ל יירו בכולם במקלעים כבדים? האם התמונה הזאת תתקבל באופן חיובי ברחבי העולם, אפילו בקרב השמרנים הנצים של דונלד טראמפ בארה"ב?

הדיון הראשון שהקבינט חייב לקיים הוא בדבר תרחיש המים בעזה. מה עושים אם וכאשר, וחשוב פי כמה - מה עושים עכשיו? איך מונעים את התפרצות אינתיפאדת המים? איך רותמים את המצוקה לקידום היעדים של ישראל? זה הדיון החסר: מה ישראל רוצה שיקרה בעזה.

נפילת רקטה בשדרות, צוק איתן. צילום: אלמוג סוגבקר, פלאש 90נפילת רקטה בשדרות, צוק איתן. צילום: אלמוג סוגבקר, פלאש 90




עזה תחילה

ניצוץ של תקווה ניעור אצלי בתחילת השבוע, רגע לפני שהמריא מטוסו של ראש הממשלה לאוסטרליה. לצערי, ידידינו הקרובים ביבשת הרחוקה לא הציעו את שטחי המדבר שלהם כשטח מקלט למדינה הפלסטינית, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר מלא עזוז וביטחון מפגישה עם שרת החוץ של אוסרטליה ג'ולי בישופ. למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על מדינה פלסטינית, שאלה אותו בישופ, ובתגובה נתניהו עבר לדבר על התנאי החדש שלו: שמדינה פלסטינית תקום רק אם יתאפשר בידי ישראל לשמור על השליטה הביטחונית בכל שטחה.

בישופ, שהבינה שזו עמדה שאין בה אפשרות תמרון, שאלה אם אין אופציות אחרות, למשל של העברת הסמכות הביטחונית אחרי כמה שנים לכוחות בינלאומיים ובסופו של דבר לפלסטינים. על כך ענה לה נתניהו בססמה: עזה תחילה. שבעתי מכוחות בינלאומיים, אמר לה, ראיתי שהם כשלו בכל מבחן בלבנון, בסוריה וברפיח. אם אתם רוצים, אפשר לקחת את עזה כמודל. תבחנו את זה שם.

בדקתי עם אנשיו אם מדובר בשליפה מן המותן, בספין תקשורתי או בתוכנית סדורה. בתחילה הם אמרו שמדובר בתוכנית, אבל אחר כך קיבלתי רמזים לכך שלא בטוח שנעשתה עבודת הכנה מעמיקה למהלך המדיני החדשני. חבר הכנסת עמר בר־לב מיהר לברך את נתניהו, שאימץ באיחור תוכנית שהוא גיבש ונשאה אותה כותרת. ואני נזכרתי שגם אני כתבתי כאן לא אחת על הרעיון להפוך את עזה לפיילוט למדינה הפלסטינית, להגיע לאוכלוסייה ולשכנע אותה שישראל רוצה בטובתה. ליצור מודל מדינתי שישמש לבדיקה ולהסברה וכמבחן מעשי של כוונות ויכולות.

הבעיה של נתניהו היא שהוא מאוד אוהב כותרות. הוא רב־אמן ביצירת משפטים קליטים, שמספקים מנוף לשיווק רעינותיו. "עזה תחילה" של נתניהו זה כרגע רק תחליף לאמירה בוטה יותר לגורמים בינלאומיים שהם נאיביים, שטחיים וחולמניים. נסו ותראו, מתגרה בהם נתניהו. חמאס בינתיים כבר הודיע שהוא לא מוכן לכניסת כוח זר.

נתניהו יכול היה ליישם מהלך מדיני מורכב ויצירתי לאחר צוק איתן. ציפי לבני הציעה לו ללכת על החלטת מועצת הביטחון. הוא חשש וסירב. יאיר לפיד דיבר על שיקום תמורת פירוז. נתניהו אימץ את הכותרת ויצר מנגנון, אבל לא בנה תוכנית מדינית שאפשר להציג אותה ולהתעקש עליה. זו ההחמצה. אין שום רעיון מדיני יצירתי, שיכול ליצור מציאות או הסברה שמאפשרת להראות את ישראל כיוזמת. המבקר לא כתב על כך, אבל זה בהחלט ליקוי. אולי הליקוי המשמעותי מכולם.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2

tguvot@maariv.co.il