אני מאוד בעד קידמה. אני מתנפל על כל פיצ'ר חדש כמו טבעוני על זרעי צ'יה. אני מנסה אותו, ממשש אותו, מקפיץ אותו בידיים, משתעשע ואז וזורק אותו אל פח האשפה של היסטוריית היישומים. כשנולדה אפליקציה שמזהה באיזה שם שמרו אותי אנשי הקשר שלי (נוקנוק), מיד הורדתי אותה, ואחרי שראיתי שאני שמור כ"דרור", "דרור רפאל", "ההוא מהטלוויזיה", "בן שלי - לא לענות" - איבדתי בה עניין ומחקתי. אז הגיע היישומון הנהדר סיקרט, שאפשר לטנף על כל העולם בלי להזדהות, ולפני שהבנתי מי נגד מי (כולם נגד כולם) הודיעו על סגירתו, וחזרנו ללכלך האחד על השני באמצעים המקובלים - מאחורי הגב.

וואטסאפ חוגגת השבוע שמונה שנים, וכמתנת יום הולדת היא קיבלה במתנה פיצ'ר (תכונה) חדש, ועבורנו זו ממש מהפכה בעודנו "מקליד/ה". אם עד כה רק העברנו הודעות באפליקציית המסרים, עכשיו נוכל לעשות שם את הדבר המיותר בעולם ולהעלות תמונה או סרטון כסטטוס, שנעלם בתוך 24 שעות.

מספרים שאיזה מתכנת בן 21 שמועסק בחברת המסרים המהירים ומתפרנס מלהעלות רעיונות "של צעירים" שמט מידיו את המקלדת והעכבר, וצעק כמגלה את כוח הכבידה: "אאוריקה, מצאתי! סטורי בוואטסאפ!". הרי מי מכם לא פתח את הוואטסאפ ואמר לעצמו: "למה אני לא יכול להעלות פה תמונה עם כיתוב שיימחקו בתוך יום?". זה כל כך גאוני, איך לא חשבו על זה קודם?

אז מועצת חכמי הוואטסאפ הבינה שהבחור הצעיר עלה פה על רעיון בלתי נחוץ וחסר חשיבות, שיכול מאוד להצליח דווקא במדינה מטורללת כמו ישראל. ומעתה אנחנו ארץ זבת חלב וסטורי, ושומה עלינו לממש את זכותנו ההיסטורית להעלות תמונה שצולמה זה עתה, ולתת לכל אנשי הקשר שלנו, כולל חזי מזגנים, דינה גננת, יוגב טינדר, אפרת עבודה, דוד מים מינרלים וציפי צימר, לראות אותנו במצבים כאילו–אותנטיים, ובכך להוכיח לעולם שאנחנו עדיין כאן. כי אם חיית ולא שיתפת - אולי אתה לא באמת קיים.

אולם החידוש גם הוליד מספר סוגיות אתיות ומוסריות שטרם נדונו, ועד לכניסתם של השופטים השמרנים לעליון אנסה, ברשותכם, לפסוק במספר סוגיות, ולקבוע מה ראוי ומה בזוי בעידן החדש.

האם מותר להעלות את אותה תמונה בכמה רשתות חברתיות? ממש לא! חל איסור פרסום כפול מדאורייתא, משום שהוא נגוע בחטא היוהרה. אפשר להבין שיצאה לך תמונה טובה, אבל כלום אינך יכול להסתפק בפרסום אחד שייעלם תוך יום? מה קרה? הרי כבודו אינו עוז זהבי וגברתי אינה אגם רודברג. אז כן, במקרה הצדודית שלך יצאה חיננית, אך נסתפק בפרסום צנוע.

כל כמה זמן ראוי לפרסם הגיג בפלטפורמות השונות? אם כן, אף אחד מאיתנו לא רוצה שהחברה תנדה אותו משום שהוא "פאתטורי" (פאתט בסטורי) או טרחן סטטוסים. ולכן, חכו עם פרסום תמונה, סרטון או סטטוס לפחות יום. הרי מי שנחשף אליך בפייסבוק לא צמא לשמוע ממך עוד באינסטגרם. מדוע להעיק ולהזכיר לו את קיומך שוב ושוב? זה כמו לדפוק בדלת ומיד להציץ דרך החלון, לראות למה לא פתחו לך. זה כמו לשלוח מייל ואז לברר באס־אם־אס אם הוא התקבל. זה כמו להתקשר שוב אבל הפעם מחסוי כי לא ענו לך בפעם הראשונה. זו התעלקות קרצייתית מהסוג הנחות ביותר, שמקומה לא יכירנה בחברה המודרנית. ראינו פעם אחת, אל תבחן את יכולת ההתעלמות שלנו שוב ושוב.

באיזו תכיפות הגיוני להסתכל מי מחברי צפה בסרטון שלי? הדעת נותנת - להציץ מדי שעה, כדי להבחין בין בין מי שהוא חבר אמת לבין מי שהוא פייק פרנד. הרי מי שאפילו לא טורח לעשות את המינימום ולצפות בתמונתי כשאני מוציא לשון על רקע ואזה עם פרחי העונה, איך ניתן לצפות ממנו שייתן לייק או אפילו יפרגן בשיתוף? חבר שנמנע בזדון מלצפות בתמונה, שמתחמק במפגיע מלראות את הסטורי, שאינו עוקב אחר סטטוס בוואטסאפ, לא די בכך שאינו חבר, מדובר בקו קלוקס פרנד, אדם רשע וגועלי, שכל הנאחס מגיע ממנו.

אז מה המסקנה מכל זה? שהחיים הם סטורי. הכל עובר ונמחק. הזדעזענו מתחקיר הקשישים עד הפדיחה בטקס האוסקר, נחרדנו מקבלת ההחלטות בצוק איתן ואז יצא הנוקיה החדש עם הסנייק האהוב - הכל אותו דבר, כלום לא חשוב, ונמחק אחרי יום.