בכל הנוגע לעיבוד ופרשנות של מידע, אנחנו חיים בעידן חריג. קשה לדעת מהו דיווח אמין, מתי מדובר בקשקושים אינטרסנטיים, אם עושים עלינו ספין מתוחכם או שהאמת מוצגת בפנינו במלוא צלילותה. על רקע המציאות הזאת יצאתי ליריד העלייה השנתי של ארגון “נפש בנפש”, שעוסק כבר שנים בעידוד עלייה של יהודים מארצות הברית ונערך בשבוע שעבר בניו יורק.

אלא שלא רק מציאות ה”פייק ניוז” מרחפת מעל באי היריד, אלא בעיקר הדיווחים של חלק מאמצעי התקשורת בשבועות האחרונים, שלפיהם חל שינוי מגמה מדאיג במספר התקריות האנטישמיות בארצות הברית. על פי הפרסומים, חלה עלייה בפשעי שנאה שמתבצעים נגד קהילות יהודיות בצפון היבשת. זה מתחיל בהצקות קטנות ומכוערות, ממשיך בריסוס צלבי קרס במקומות פומביים ומגיע עד לניתוץ מצבות ואיומים של הטמנת פצצות במוסדות יהודיים. חלק מהעיתונאים כורכים בין עלייתו של טראמפ לשלטון לאירועים הללו. בסוף השבוע האחרון ההיסטריה הזאת ספגה חבטה קטנה, כשהתברר שהחשוד בכמה איומי סרק על פצצות במוסדות יהודיים הוא חואן תומפסון, בן 31, שמטרתו העיקרית ככל הנראה הייתה לסבך את זוגתו לשעבר בפרשה הזאת. 

בלי קשר לגל האנטישמיות שנמצא בכותרות, המצב בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית עדיין מורכב. כיחיד, ואגואיסט אני עדיין מתלבט באשר לשאלה היכן נוכחות יהודית מועילה לנו יותר. מצד אחד, הגעתם של היהודים לכאן עשויה לבסס את הרוב היהודי בארץ, להניע את הכלכלה ולאפשר למשק להמשיך לצמוח. ספק אם בלי המוני העולים שהגיעו לכאן מחבר העמים במהלך שנות ה־90 היינו עומדים על רגלינו. ההצטרפות שלהם מחקה למעשה סופית את הפקפוק בנוגע לקיומה של המדינה. לפחות כך טוען ההיסטוריון האנגלי פול ג’ונסון. מצד שני, יהודי ארצות הברית חולשים על נקודות השפעה קריטיות באחת המדינות המשפיעות בעולם. הלובי היהודי בארצות הברית מטה לא פעם את הכף לטובתנו. זה טיעון שמתדלק רבים משונאינו, אבל בפועל נדמה לי שהוא מדויק.

מחזרים במרץ

כ־1,500 יהודים השתתפו ביריד שהתרחש זו הפעם התשיעית, מאז שהוקם הארגון "נפש בנפש" בשנת 2002, בשיתוף עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית לישראל, קק”ל ו־JNF USA. לאירוע מגיעים מדי שנה, בין השאר, מאות בעלי מקצוע מבוקשים בישראל, ובהם רופאים, אנשי הייטק ועוד, ומוענקים להם שירותי ייעוץ והכוונה במגוון נושאים הקשורים לעלייתם ולקליטתם בארץ. 

עם ההגעה ליריד, בזמן ארוחת הבוקר הראשונה שלי בניו יורק, ובעודי נהנה מהבייגל המסורתי, מופיע על המסך בחדר האוכל מייק פנס, סגן הנשיא האמריקאי, בזמן שנשא דברים חריפים נגד חילול הקברים שבוצע בבית הקברות היהודי בסנט לואיס שבמיזורי. "אין מקום בארצות הברית לשנאה או מעשים של גזענות, אלימות ואנטישמיות", אמר פנס. בדבריו הוא הצטרף להתבטאויות החד־משמעיות שהשמיע הנשיא דונלד טראמפ בנושא.

כנס העלייה. מביאים גב כלכלי יציב שנותן נקודת פתיחה גבוהה. צילום: חיים אתגר

בזמן שאני מאזין לפנס, אני חושב על ארבעת בני דודי שחיים בארצות הברית, שלושה בניו יורק ואחד בוושינגטון. כולם עשו חיל, והם מממשים את החלום, שכולל הצלחה כלכלית ומעמדית. הוריהם עזבו את ישראל לפני שנים. הם אמריקאים לכל דבר. שניים מהם אפילו שירתו בצבא האמריקאי. אף אחד מהם לא מדווח על קשיים ושנאה. היו ביניהם שתמכו בטראמפ ועדיין שבעי רצון ממנו. אבל אולי זו לא בדיוק חוכמה לבדוק את הדופק אצל מצליחנים. באופן טבעי, חייהם נטולי רעשי רקע שהציבור הכללי חווה. אם יש צרות, הן מגיעות בדרך כלל לאזורים הללו רק בסוף; אם יש - ואני לא בטוח שיש בסיפור הזה. 

בכניסה ליריד מקבלים את פני הבאים שוטרים, גלאי מתכות ומכשירים שבוחנים את תכולת מיטלטלינו. המארגנים מספרים שזו אבטחה חריגה ביחס לשנים האחרונות. הם לא לוקחים סיכונים. למרות הנוכחות הזאת, קשה לומר שיש באוויר תחושה של פחד. מצב הרוח בפנים חגיגי. היריד נראה כפסטיבל אחד גדול: בלונים, צבעים ולהקת בנים כשרה למהדרין ששרה ומנגנת ניגונים יהודיים בעברית יידישאית. מכיוון שבאי היריד הם עולים פוטנציאליים בני המעמד הבינוני, העיריות וחברות מסחריות מחזרות אחרים במרץ. מדובר באוכלוסייה חזקה, שתהיה ברכה למקום הקולט. הגב הכלכלי היציב שהם יביאו עמם מאפשר להם להתחיל את חייהם החדשים בנקודת פתיחה גבוהה. כמה זה שונה מהעליות הקודמות לארץ. הרי לפני עשרות שנים אבי ומשפחתו היטלטלו בין מגורים ארעיים וחיו שנים בצפיפות ובדוחק עד שהגיעו לנחלה. 

כאן זה סיפור אחר. בין שלל הדוכנים גם העיריות של באר שבע וחיפה הקימו עמדה. בדוכן של באר שבע נתלתה בגאון כרזה של אלופת המדינה. רק חסרה תמונתו של כדורגלן הפועל באר שבע ושחקן נבחרת ישראל מאור בוזגלו כדי להשלים את הפאזל. מייגן טרנר, קולטת עלייה מטעם העירייה, הגיעה בעצמה לישראל מארקנסו לפני כמה שנים והסתייעה בארגון “נפש בנפש”. היום היא בצד השני ומסבירה לי בעברית מתובלת במבטא אמריקאי שהאטרקציה הספורטיבית עובדת לא רע. לדבריה, כשהיא עלתה, הבדיחה הרווחות הייתה שיש אצטדיון עירוני שלם על שמה (אצטדיון טרנר – ח”א), ולכן בירת הנגב מצוינת עבורה. 

דונלד טראמפ. התבטאויות נגד אנטישמיות. צילום: רויטרס

לדברי טרנר, בעקבות הפיכתה של באר שבע למעצמת הייטק, הרבה יותר קל להביא לשם עולים. אסוציאציית הגמלים התחלפה בתמונת מצב אחרת. יש אפילו מסגרת שבה מסייעים לתושבים החדשים לעבור הסבה לתחום ההייטק. משפחתה של טרנר עדיין חיה בארצות הברית. אומנם לא קל לה, אבל היא נראית מאושרת וקורנת. 

ממול, בעמדה שהקימה עיריית חיפה, אני פוגש את רפי ספיבק, צעיר יהודי בן 30, נשוי ובעל משפחה, שבוחן את האופציה של עלייה. הוא מספר לי שחייו בארצות הברית טובים. יש לו ג’וב מכניס ומעמד סוציו־אקונומי טוב. אלא שבמשך שנים הוא חולם להגיע לישראל. לא להרגיש זר. בכל פעם שביקר אצלנו, התחושה הביתית הציפה אותו. כשהוא מתאר את פרץ הרגשות הללו, אני נזכר במפגש מלפני שנים שהיה לי עם ג’רי סיינפלד,הקומיקאי הענק, שתיאר בפני מציאות זהה. “אף שמכירים אותי בכל העולם, כאן זה כמו להיות כל הזמן בין בני משפחה”, אמר לי אז סיינפלד. “האנשים פה מתייחסים אלי כמו אל בן”. ספיבק מספר שהדיווחים על גל האנטישמיות הלחיצו אותו. התחושה לא פשוטה, והפרסומים היו בין הגורמים שדרבנו אותו לשקול לעשות מעשה. “מה יהיה על עתידך הכלכלי? איפה תחיה? מה תעשה?” אני שואל אותו.

“הכיוון הוא יקנעם”, הוא משיב. “ומה אעשה? אסתדר, אני מניח”.

בהמשך אני פוגש את ג’וזף ויונה מברוקלין, בני זוג חרדים בתחילת שנות ה־30 לחייהם. לטענתם, אי אפשר לומר שעליית טראמפ לשלטון הביאה עמה גל אנטישמיות חדש. לדבריהם, כבר שנים ששנאת היהודים מתעצמת. מה שאנחנו רואים עכשיו הוא פשוט ההתפוצצות הפומבית של התופעה. למרות כל ההקדמה הזאת, הם מעידים שמעולם לא נתקלו בהערה אנטישמית מכל סוג שהוא. בינתיים הם מתכננים לעבור למודיעין בתוך זמן קצר. 

הקומבינה הישראלית

גם שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר מגיעה לאירוע ונושאת דברים באולם סמוך מול קהל של מתגייסים עתידיים. בני הנוער שיושבים מולה ומאזינים לה נראים כמו הכלאה בין וודי אלן ודמויותיו של ניל סיימון. כמה הם נבדלים מהצעירים בארץ. אני מניח שאחרי השירות הצבאי הם ישתנו. בתום הפרק הפוליטי עולה לבמה הסטנדאפיסט ג’ואל צ’זנוף, בן 43, ששירת לפני שנים רבות בחיל השריון כחייל בודד. במופע מצחיק למדי הוא מעביר שיעור על הצבא ועל הקומבינה הישראלית. בין השאר, הוא מספר שכשהתגייס, חבריו הצברים הסבירו לו שעליו להתעקש בכל מקום על רצונו בלי לסגת, וכך יכבוש את היעדים שהוא חפץ בהם. “חלמתי לשרת בחיל רגלים”, אמר צ’זנוף. “בבקו”ם אמרו לי ‘אין חיל רגלים. יש רק שריון’. ‘לא רוצה שריון’. התעקשתי. הקצין השיב לי: ‘שריון או כלא’. אחרי שחשבתי מעט אמרתי לו: ‘שריון נשמע לי כמו מקום מעולה’”. צ’זנוף ציין שבכל פעם שנקלע למצב ביש בצבא, נהג לשלוח למפקדים הבכירים מכתבים ארוכים עמוסי רגש על חייו כחייל בודד, שבהם ציין את חלום הילדות הישן שלו לשרת בצה”ל. בעקבות המכתבים הללו, בקשותיו תמיד נענו. הקהל מתמוגג מהציוני, שרואה את הליקויים והישראבלוף ועדיין מאוהב במדינה. 

אני מצדי קצת מרחם על החיילים לעתיד, ביודעי על הזובור שמחכה להם. שמירות אינסופיות, הקרבה, הרבה קפה שחור וסיגריות ליליות מסוג “נובלס” היו מנת חלקי לאחר שהתגייסתי. קשה לי להאמין שהחברים הצעירים מהיריד באמריקה יחוו חוויה אחרת. אני מקווה שלפחות הם לעולם לא יצטרכו להגיע לסיגריות מסוג אסקוט. אף שיש בוודאי מי שיטענו שגם זה חלק מלהיות ישראלי, ממש כמו לשלם מס ולכעוס, לחתוך בתור, להתלונן כמה רע פה ולאהוב את הארץ עם כל הבעיות, התסכולים והמגרעות.

הכותב היה אורח של ארגון “נפש בנפש" ביריד העלייה