אז עכשיו כולם משכנעים אותי לחזור לרוץ, כאילו שזה מה שהיה חסר לי בחיים בנוסף לכל הצרות. כדאי לך, תוכלי לפרוק אנרגיה מיותרת ורגשות שליליים במקום לבכות על מר גורלך בבית ולאכול שוקולד וגלידות, כי בינינו שום גבר לא שווה את זה, תחזרי לרוץ. תקשיבי לנו פעם אחת, הם אומרים לי, ואני עדיין מנסה לחפש את המקום שבו מצויה אותה אנרגיה מיותרת שכולם מדברים עליה. לא יודעת מה איתכם, חברים, אבל קר לי מדי, ואני כבר עשרה ימים לא ממש מצליחה להתעורר בבוקר.
אין לי שמץ של מושג כיצד קרה שהקפתי את עצמי כמעט בלי להרגיש באסופת חברים ספורטיבית ובריאה במיוחד. כזו שדוחפת אותי לאתגרי כושר על בסיס שבועי ולכל מיני שטויות שכוללות צום מיצים וסדנאות יוגה ומדיטציה על איים נידחים ביוון. תגידו, אי אפשר לקבל את האי היווני בלי היוגה? ייתכן שזה טמון ברצון או בניסיון להיות דוריאן גריי לעת זקנה, הדמות שריתקה והפחידה אותי יותר מכל כנערה. וזה הגיוני, כי הם מבינים עניין, הם היו שם במקומי, חלקם כבר אחרי משבר גיל 40 וחלקם כבר מריחים את משבר גיל ה־50, אבל עליהם אסור לי להסתלבט כי הם רגישים מדי. ואף על פי שאני בכלל לא במשבר גיל וכבר כתבתי את זה, אלא סתם בהתפכחות ממצב רגשי מסוים - ניסוח מעודן של בית מרקחת מפי זו שמאזינה ברצף ל"לב שבור לרסיסים" של שלמה ארצי בלופ כבר שבוע - אני לא חושבת שהדרך הטובה להתגבר על כך היא בצורת עונש נוסף.
לא עשיתי רע לאיש בחיים. בסך הכל החלטתי שאני מסירה את כל המחסומים הרגשיים והחומות, ועטיפות המגן ומסך המגן מזכוכית, שמגן על המסך הרגיל שגם הוא מזכוכית, וטובעת בתוך ים של רגשות בלי מצופים ועם יכולת קלוקלת של שחיית חזה, גם אם ידעתי תמיד בתוך תוכי שאני עוד עלולה לחטוף את זה בחזרה כמו בומרנג מתכתי בתוך הצלעות.
מוחמד עלי עלה לזירה במדיסון סקוור גארדן מול ג'ו פרייזר בשנת 1971 והפסיד בפעם הראשונה. נדמה לי שזה היה נוקאאוט אבל אני לא ממש בטוחה. מסייגת, מכיוון שיש לי קורא אדוק שתמיד נוהג לתקן אותי אם אני טועה בעובדות ספורטיביות ולא מתחשק לי לחטוף שוב משהו על הראש. בכל זאת, אני עדיין שוכבת עם חבילות קרח על המצח ומנסה להתאושש מנוקאאוט אחר בזירה אחרת לגמרי. 2017, תל אביב, 1-0 אהבה. אז לכי לעזאזל, את מטומטמת, גם ככה אף אחד לא ממש מאמין בך יותר.
אולי באמת כדאי לחזור לרוץ
האמת היא שאני ממש רוצה לחזור לרוץ. אני אומרת לחזור, כאילו שרצתי בקביעות אי־פעם. אולי פעם אחת באיזה מרוץ לילה, התאמנתי שלושה חודשים עם הרבה זיופים ואפילו לא הגעתי בזמן כדי לקבל את המדליה. סליחה, שיקרתי. הגעתי, אך ליתר דיוק נתפסתי עושה קיצור דרך המדרגות הצדדיות שמובילות לפארק הירקון, אז נשארתי רק עם החולצה. אולי באמת כדאי לי לחזור לרוץ, לעשות תיקון ולתלות סוף־סוף מדליה ממתכת עם סרט של אולימפיאדות על הקיר בסלון. תמיד רציתי, אף פעם לא באמת היה לי כוח. ואולי הם דווקא צודקים, החברים הבריאים בגוף ובנפש שלי, אלה שהשכילו להניח את המשברים בצד, לנעול אותם בתיבת פנדורה לעוד מאה שנה בדיוק ולהתמקד כמו שמלמדת תורת הזן - בהווה. חיה עכשיו כי מחר תמות, ורוץ כל בוקר כי זו הדרך היחידה לא להיות דבוק לטלפון שעה ביום.
להתעסק במשהו מונוטוני במשך 60 דקות ביממה זה דווקא רעיון די נחמד, לצרוח בראש שירי פלייליסט ש"מעודדים ריצה" ולא שירים על מלחמות או כאלה שמעודדים למשל לחתוך את הוורידים. זה בהחלט יכול להיות שינוי מרענן. ועכשיו גם תכף בא האביב, ויש כבר ריח של אבק וקרדית הבית באוויר, ריח שסותם לי את הריאות ומעוור את עיני מדמעות אלרגיה אבל פותח אצלי את הנפש בצורה שאי אפשר לתאר.
כבר חמש וחצי אחר הצהריים ועדיין לא חשוך. ואם אני אחזור לרוץ, אז גם אחזור להיות שרירית כמו בקיץ שעבר, כשלא ירדתי מהאופניים, ואם תבוא אהבה חדשה אני כבר אהיה חזקה מספיק כדי לבעוט בה בחזרה. לא באמת, אני לא אעשה את זה. דווקא פתאום מתחיל להיות נחמד לי עכשיו. יש כל מיני דברים שמתחשק לי לחכות להם. אז נדמה לי שאהיה בסדר. בינתיים אם יש איזו קבוצת ריצה שרוצה לאמץ אותי, אני ממש בעניין. נמאס לי להתאמץ לבד.