בסוף את לבד. ליום האישה הבינלאומי השנה מתכננות נשות ארצות הברית שביתה כללית שתוכיח לפדרציה, לנשיאה בפרט, ולעולם כולו איך ייראה יום בלי נשים במגזר הציבורי, העסקי והפרטי. הציפייה היא שחזור המספרים שיצאו להפגין במקומות שונים לפני כחודש, אחרי השבעתו של טראמפ, כדי שהאפקט יהיה משמעותי ככל הניתן. רק לפני שבועיים בערך שבתו המהגרים ליום אחד כדי להדגים את אותה הנקודה מצדם שלהם. זה אולי הסתיים במאמרים רבי רושם בעיתונות אבל גם בפיטוריהם של מאות עובדים מחברות שונות שלא מוכנות שמסרים פוליטיים יועברו על חשבון התוצרת שלהן.

תמיד מרשים שהמוני בני אדם מוכנים למחות לטובת מטרה משותפת, ויום האישה הוא מין יום כזה שבו מוזכרות נשים פורצות דרך ומעוררות השראה, חלקנו אפילו מתמלאות תעוזה לרגע ומאמינות באמת שיום יבוא והשמיים שלנו יהיו בגובה השמיים של גברים והנסיקה לכיוונם תהיה מלווה בפחות רגשי אשמה ויותר בתחושת ״מובן מאליו״. תחושה מעצימה להיות חלק מקהל כל כך גדול ומכובד, אבל בסוף אני לבד. איפה ההמונים האלה כשאני צריכה לדבר עם הבוס על השכר או על הקידום שאני רוצה? איפה כל הנשים שצעדו לצדי ב־8 במרץ, כשקיבלתי את ההערות האלה שאולי לא היו פליליות אבל עדיין גרמו לי לרצות להתקלח באלכוהול אחרי שנאמרו? איפה הן כשאני צריכה לקבל החלטות שקשורות לקריירה ואני מתפשרת משום שאני רוצה לראות יותר את הילדים? איפה כל האחיות כשאני נלחמת בפחדים ובמעצורים שלי מבפנים, אלה שמשתקים אותי ומשפיעים על הבחירות שלי, על העתיד שלי, על ההווה שלי?

כל אחת בביתה, במלחמתה. אין לנו איגוד או הסתדרות. הרבה בכלל רוצות אפילו להתנער מהתואר ״פמיניסטית״ כדי שלא יסתכלו עליהן בבוז. ״עוד שורפת חזיות שמייצרת פייק ניוז״, כזו שתעשה צרות ושתמצא סימנים לאפליה בכל מילה שלא תואמת בדיוק את כללי הפוליטיקלי קורקט, שמשחית כל חלקה טובה בזמננו. אחת שרוצה לבטל את מעמדו, שלא לומר את קיומו, של הגבר בדורסנות ובאגרסיביות, ללא הבחנה - הכל למען המטרה. כל הפמיניסטיות אותו הדבר, לא?

בסוף בסוף - אנחנו לבד. אליזבת קיידי סטנטון כבר כתבה את זה מזמן. שנים היא נלחמה עם בעלה למען ביטול העבדות ולמען זכויות נשים בארצות הברית רק כדי לגלות שגברים שחורים יקבלו את זכות ההצבעה והחצי השני של האוכלוסייה יכול ללכת לחפש. עדיף במטבח.

הבדידות שהיא תיארה הייתה רלוונטית ב–1892 ונכונה גם היום.




מעטות מוכנות "לנענע את הסירה"

המאבק על זכויות נשים והעצמתן הוא אחד המאבקים המוצדקים והמוצלחים ביותר ויחד עם זאת הוא והאידיאלים שעל דגלו רחוקים כל כך מהיומיום של כל אחת מאיתנו. מעטות הן אלה שמוכנות ״לנענע את הסירה״ ולנסות את מזלן בבריכת הכרישים. יותר מדי פעמים אנחנו מעדיפות להיות לקרדות.

כתבתי כאן כבר על הבוץ שמאכילה אותי האפרוחה האישית שלי, בת ה־3. בארבע אחרי הצהריים היא תצעק עלייך שבוקר ושלא תעזי להתווכח. מכבסי המילים קוראים לזה ״לעמוד על שלה״, אבל לי יש כמה מילים אחרות לתיאור המצב. כאמא אני מותשת, כאישה אני מבסוטה עליה עד הגג, אפילו קצת מקנאה. היא תגיע למקומות שאני בחיים לא חלמתי להגיע אליהם, כי היא לא מפחדת. באופן קצת משונה (ואולי מדאיג), מבין כל תהליכי הלמידה שהיא עוברת בגיל הקריטי הזה - על הטמעת הרגש הספציפי הזה שימנע ממנה להעז היא החליטה לוותר. זה מסוכן ומצוין בו זמנית.

אמיליה ארהרט, הטייסת האמריקאית הראשונה, טסה מעל האוקיינוס בלי למצמץ, קתרין סוויצר רצה במרתון גם במחיר של רצים אחרים שהלמו בה בדרך, אנה פישר לא נתנה לאמהות להאט אותה בדרך לחלל, רוזה פארקס, גולדה מאיר, קוקו שאנל, מארי קירי ועוד רבות ומצוינות שינו את העולם. אני לא בטוחה שהן עשו את זה עם נשות כל העולם על כתפיהן, לפחות לא בתחילת הדרך. הן עשו את מה שעשו כי הן רצו את זה בשביל עצמן, והן היו לבד מול שורת ההחלטות והפעולות שהובילו אותן לדפי ההיסטוריה. הן לא פחדו. ולצד שורה של אנשים שאמרו להן לאורך הדרך שהן לא יכולות ועדיף להן שלא, שכדאי להישאר בבית ולהתמלא בסיפוק שבכביסה נקייה ובהתקנת ארוחה טעימה, היו לידן גם אלה שהיו להן גב. לא מיליוני פמיניסטיות במצעדי יום האישה אלא משפחה וחברים שלכל הפחות לא הוציאו להן את הרוח מהמפרשים ובמקרים הטובים יותר - עודדו אותן להמשיך. אם אין את אלה, חייבים אופי חזק במיוחד ועצבי פלדה.

כל אחת צועדת כל יום, מוחה, נאבקת על זכויותיה. גם גברים, אגב. אנחנו אולי מאוגדים סביב דעות ומטרות משותפות, אבל בסוף אנחנו לבד, הולכות בבוקר לעבודה שהיא שלנו (עד הודעה חדשה) וחוזרות בערב לבית שלנו, למשפחה שלנו. חיות את החיים שלנו, לא של אחרים. או של אחרות.

מפחיד לשנות את העולם בשביל אחרים, מפחיד אפילו יותר לשנות את העולם בשביל עצמי. אולי זה הזמן ללמוד משהו מילדה בת 3.