1. על שתי שאלות יש להשיב על מנת להבין מה קורה באפלת העסקאות מול המספנה הגרמנית תיסנקרופ, והן קשורות זו בזו. הראשונה - מדוע הקבינט, שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל הים היו ממודרים מההחלטות על העסקאות עם גרמניה, וכמובן מי החליט שימודרו; והשנייה - מה גרם לפרקליט המדינה שי ניצן להודיע כי ראש הממשלה איננו קשור לפרשת הצוללות ("לעת הזאת"), כשהוא סולל לנתניהו נתיב מילוט מכל קשר לכאורה לעסקאות ולהתנהלות של דוד שמרון, אבריאל בר יוסף ומיקי גנור.

התשובה לשתי השאלות אחת: האיום האיראני.

אין חוקר משטרה, פרקליט מדינה או שופט מחוזי או עליון שיעמדו בפני הטיעון שאומר (על פי מקורות זרים) שהצוללות משמשות לצורכי המכה השנייה, וכי רק המספנה הגרמנית, באישור ממשלת גרמניה, מוכנה להכניס את השינויים הטכניים הנדרשים. לפי הטיעון הזה, נתניהו והקנצלרית אנגלה מרקל מנהלים את המו"מ הזה בחשאי מפני שאין מדינה בעולם (אמנה בינלאומית), כולל ארה"ב, שמוכנה לבנות לישראל צוללות שיש בהן משגרים מתאימים. ולכן, בגלל המחויבות לגרמניה, נוספו שלוש צוללות, בוטלה אופציית החוזה לרכש ארבע ספינות שטח מקוריאה הדרומית, ואפילו הוכנה תוכנית להפרטת מספנת חיל הים - הכל לטובת הצלת מדינת ישראל מהאיום האיראני והקטנת אחוזי האבטלה בגרמניה.

זהו ללא ספק טיעון מנצח, אלא שהוא שקרי. מאחורי כל התרגילים המסחריים והמשפטיים שנועדו להסתיר את הסוד הגדול של הצלת המדינה עומד ראש הממשלה. והאיש שמבצע את העסקה הוא דוד שמרון. שמרון טוען שהוא גוזר את הקופון כעו"ד, בלי שראש הממשלה יודע שהוא בעסק, וברור ששמרון גם איננו יודע שראש הממשלה מחפה על האינטרס הגרמני לצורך הסכמה לבניית הצוללות שיצילו את ישראל. מצד שני, ראש הממשלה לא יודע ששמרון הוא עורך הדין שעוסק ברכש הצוללות. אולי למולכו, השותף והקרוב של שניהם, פתרונים. הרי מה שמרוויח שמרון בעסקת תיווך הצוללות נכנס למשרד המשותף שלו ושל מולכו. ומולכו הוא האיש הקרוב ביותר לענייני נתניהו - אלא אם כן מדובר בשלושה זומבים.

השאלה הרלוונטית היא: האם חוקר משטרה יכול לשאול את נתניהו האם ידע, כבעל הסוד הגרעיני, גם את פרטי עסקות הרכש, והאם גם קב"ט משרד ראש הממשלה המסונף למלמ"ב ידע במה מדובר, והאם ראש מלמ"ב - שעיסוקו ברכש רגיש ובטוהר המידות (אלה הם ההגדרות של מלמ"ב) - נחקר גם הוא במשטרה, או שגם הוא מודר?

גם הדרתם של שר הביטחון, צה"ל, הרמטכ"ל וחיל הים נועדה ליצור הילת סודיות סביב רכש המכה השנייה (על פי פרסומים זרים וכו'). הרעיון הוא שניתן להכשיר כל שרץ בחסות האיום של פצצה איראנית, המאמץ ההרואי להגן על היהודים, ומעטפת הסוד הכי כמוס לפרה ולסוס. כיום ניתן לקבוע שהטיפול האמיתי באיום האיראני נעשה על יד ממשל אובמה והעולם כולו, תוך כדי הטלת סנקציות שהוכיחו עצמן. זה הטרמפיסט הנצחי נתניהו (פעם על אחיו יוני ז"ל, פעם על הטרור, פעם על המתנחלים וכו') שישב כמו אותו זבוב על קרן השור ודיווח "חרשתי", כשהוא שם את המדינה כולה על קרן הצבי עם רעיון העוועים של תקיפת מתקני הגרעין ובנוסף מסתבך ברכש מטורף בגרמניה. התוצאה: פגיעה ביכולת המכה השנייה, כאשר מסמך גלוי של תיסנקרופ מאשר השבוע כי השינויים בגוף הצוללת נעשו למטרת לוחמה גרעינית, וכי יש מקום לבחון המשך ההתקשרות(!!!).

2. בעיקרון השד האיראני היה איום ממשי, אבל מוגבל בכוונותיו וביכולותיו. מלכתחילה (כפי שנכתב לא פעם בטורים האלה) הוא נופח לצורכי הפחדת הציבור והפך להיות מסך עשן לטובת רכש שמטרותיו, בין השאר, לגזור את הקופון השמן ביותר בתולדות רכש האמל"ח בישראל, כזה שמגרד את המיליארד שקל מלמעלה. השאלות שהכל שואלים הן מי פרט למיקי גנור גזר כאן קופון ולמה דווקא גנור, איך התגלגל לשם מקורבו ואיש סודו של נתניהו שמרון, ומי היו האידיוטים השימושיים בדרך.

בהנחה שמנכ"ל משרד הביטחון דן הראל כבר העיד על מעורבותו של נתניהו בביטול חוזה הפריגטות, ובוגי יעלון כבר העיד כיצד מידרו אותו מפרויקט הצוללות ומדוע, כל מה שנותר לעשות כיום הוא לספר את הסיפור כך שהמובן מאליו יובן תוך כדי התגלגלות האירועים.

ניסוי בטיל הסומארניסוי בטיל הסומאר

הבעיה בניתוח האנשים והאירועים שמהם נבנה הסיפור, על רקע לוחות הזמנים, היא להפריד בין רוח הקונספירציה שקל לה לנשב בערבות חשופות ללא הוכחות של ממש, לבין נסיבות האמת, שאולי אינן אקדח מעשן אבל לא ניתן להפריכן. ובעיקר צריך לזהות את האידיוטים השימושיים מול מפעילי המריונטות וגוזרי הקופונים.

למשל תוכנית "המקור" שעסקה ברכש הצוללות והייתה ממתק טלוויזיוני תחקירי. האיש הרע בתחקיר היה האלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, מפקד חיל הים, שהעיף כביכול את שייקה ברקת, הסוכן הקבוע של תיסנקרופ, לטובת גנור. ברקת עשה את הקופה שלו בתיסנקרופ משך 25 שנה ובאורח טבעי הוא מתנפל בתחקיר של דרוקר על צ'ייני, שאותו הוא רואה כאיש שסילק אותו. אומנם בפגישתם במספנה בקלן אומר לו צ'ייני: "מה אתה עושה כאן", אבל כדי להפוך לאיש הרע באמת צריך קצת יותר מאמירה אגבית.

לא ידוע אם זה צ'ייני שהחליט שברקת מוחלף, וגם מנע את כניסתו של מנכ"ל תיסנקרופ לישיבות שבהן דנו בעסקות העתידיות עם יובל שטייניץ, השר לענייני אסטרטגיה והלוביסט הבינלאומי של נתניהו לענייני איראן דאז. עד שלא יוכח אחרת ניתן להניח שצ'ייני ושטייניץ לא היו שותפי הסוד האמיתי, שהוא המכה הראשונה (מי גוזר את הקופון) שלפני המכה השנייה (האסטרטגיה של מדינת ישראל).

3. לסיפור העוקץ, במתכונת עונג שבת של קורא עיתונים, צריך להתייחס כמו לארוחת טעימות. במנות קטנות שאמורות להיבנות ברצף גם כרונולוגי וגם תלוי תבלינים, שהם האירועים הצדדיים.

האסטרטגיה של הפעלת צוללות המכה השנייה עובדה עוד באמצע שנות ה־90 בימי מפקד חיל הים עמי אילון, אהוד ברק כרמטכ"ל ורבין שר ביטחון. במהלך השנים הבאות תפח האיום האיראני עד לנקודת רתיחה שבה אהוד ברק, כשר ביטחון בממשלת אולמרט, מבשל ב־2007 תקיפת מתקני גרעין באיראן. לברק אין סיכוי לשפוך בממשלתו של אולמרט את הכסף הגדול על הכנות ותקיפה. אולמרט מצדו היה דפוק ואוויל דיו כדי להסתבך בפלילים לטובת נתניהו, שמחליף אותו כשברק הוא השפיץ בנעל הקולקטיבית שבעטה אותו ממשרד ראש הממשלה.

תורת הלחימה הבסיסית של המכה השנייה באותם ימים אמרה שכדי להתמודד עם האיום האיראני זקוקה ישראל לחמש צוללות. אחת באימונים, אחת מבצעית, אחת בהספנה ואחת ספייר על כל תקלה שלא תבוא ועוד אחת שיהיה בכיף. ברק ב־2009 הוא שר הביטחון אצל נתניהו, והוא הולך על כל הקופה בעניין התקיפה. כל מה שאני יודע בעניין הוא שמשך שעה שלמה הסתכלתי לברק בלבן שבעיניים והוא חזר ואמר ברצינות גמורה שהתכוון לתקוף. לך דע. בממשלה עם נתניהו, שמעריץ אותו, יש לברק מרחב תמרון להריץ את תוכניות התקיפה, והכל מתכנס לשנת 2009, השנה המכוננת של הפרויקט הגרמני כולו, כאשר נתניהו וברק מחליטים על תוספת זירה שחייבה צוללת שישית והאצת ההכנות לתקיפת מתקני הגרעין באיראן. כולל עבודת שטח בארה"ב שאותה מכין עוזי ארד, ראש המל"ל שמינה נתניהו ב־2009.

עמי אילון, צילום: אריאל בשורעמי אילון, צילום: אריאל בשור

אולמרט, זועם ופגוע בגין הגשת כתב אישום ועזיבתו בקלון את משרד ראש הממשלה, חשד שברק גזר קופון על הצוללת השישית ואמר (הקלטות שולה זקן): "הוא (ברק) לוקח שוחד במיליונים ובעשרות מיליונים". הסיבה אליבא דאולמרט: "רק מתוך קנאה, רק מתוך קנאה על זה שאני נוסע באאודי 8A, אז המטורף הזה גם רצה. אבל הוא יגמור בבית סוהר". מדובר ברכילויות משתנת גברים ונביחה לעבר העץ הלא נכון, ואני משוכנע שברק מוכן בהחלט להיות עוד אידיוט שימושי בפרשה.

הרכש עצמו, הצוללת השישית, שכאמור הוצדק על ידי זירות נוספות, נתקל במפתיע בהתנגדות מפקד חיל הים צ'ייני מרום, שלא הבין מנין הפילו עליו את התיק הזה. אגב, הערכת המודיעין האמריקאית באותה שנה, 2009, לגבי האיום האיראני, קבעה כי האיראנים הפסיקו את תוכנית ההעשרה הצבאית לצורכי פיתוח נשק גרעיני. על נתניהו וברק זה לא עשה רושם. המוסד היה באטרף חיסולים, תולעים והשמדת אמצעים, וחיל האוויר החל בהכנות שדרשו מימון נוסף (המחיר על פי אולמרט - 10 מיליארד שקל).

באותה שנה, כדי לדחוף את הפרויקט הגרמני, מונה אבריאל בר יוסף להיות סגנו של עוזי ארד במל"ל. עיקר עיסוקו היה רכש הצוללות, נושא שעסק בו מימיו כראש מספן ים עד ניהול ועדת הרכש של ועדת חוץ וביטחון. ב־2009 הוצנח מיקי גנור, חברו של בר יוסף, להיות הסוכן בתיסנקרופ במקום שייקה ברקת. מי פנה למי ולמה, ומי הורה לצ'ייני להעיף את ברקת, הוא העניין לשמו כונס צוות החקירה המשטרתי. גנור, מצדו, לוקח את עורך הדין שמרון שינהל עבורו את המו"מ מול תיסנקרופ. גם במקרה הזה מי פנה למי ולמה הוא עניינו של אותו צוות חקירה משטרתי.

4. ב־2009 התגלו מאגרי הגז הגדולים בחופי ישראל, ותוך כמה שנים הוערכה כמות הגז בכמעט טריליון קוב - מה שהביא לסיבוב נוסף של צורכי ביטחון שחיל הים וצוות עוקץ המאה לקחו עליהם מונופול. באותה שנה הצטרף תא"ל רם רוטברג מחיל הים למל"ל כראש אגף שעסק בנושאים אסטרטגיים, כלומר צוללות, ספינות שטח לאבטחה ברמה האסטרטגית לצד בר יוסף, שעסק במפרטים הטכניים של הרכש.

ב־2011 חזר רוטברג לחיל הים כמחליפו של צ'ייני בפיקוד על החיל, חרף העובדה שהאחרון סימן את תא"ל רני בן יהודה כמחליפו. בדרך כלל לא מעניין איש מחוץ לחיל הים מי יפקד על החיל, כולל הרמטכ"ל באותם ימים בני גנץ ושר הביטחון אהוד ברק. שאלה לחוקרי המשטרה: מי אמר מה למי כדי שרוטברג יחזור לחיל הים על חשבון בן יהודה, המנוסה יותר בניהול מערכות ימיות של כלי שיט מרוטברג, שעיקר ניסיונו בלוחמה זעירה ויחידות שטח קטנות. אגב, על פי עדויות חבריו, רוטברג מזוהה יותר כאידיוט שימושי מאשר כגוזר קופונים.

במקביל המשיכה חבורת שמרון־גנור את תנופת פעילותה וב־2011 הלכה על חוזה ומימון בניית ארבע פריגטות שנועדו לצורכי אבטחת מאגרי הגז. הם נתקלו שוב באזרח צ'ייני מרום שהעלה הצעה לארבע הפריגטות כבא כוחה של מספנה דרום קוריאנית והיה מתחרהו של גנור. משרד הביטחון של המנכ"ל דן הראל קיבל בברכה תחרות על כיסו של משלם המסים הישראלי, אבל כאן מגיעה עדותו של הראל על מעורבותו הישירה של ראש הממשלה בטרפוד המכרז הפתוח לטובת המספנה הגרמנית.

מאגר לווייתן. צילום: יח"צמאגר לווייתן. צילום: יח"צ

ב־2011 נעשה ניסיון להחליף את הראל במיכל עבאדי בויאנג'ו (בעלה של מיכל, אנדי בויאנג'ו, ניהל בעבר את חברות ליברמן בקפריסין). הרעיון היה כה מופרך עד שלבוגי לא הייתה בעיה לטרפד אותו. אני לא יודע אם נתניהו נועץ במשרד עורכי הדין מולכו־שמרון בעניינים האלה, אבל לא צריך להיות חוקר משטרה כדי לדעת שמי שגוזר את הקופון הוא משרד מולכו־שמרון, בעסקה שראש הממשלה דחף למימושה. איש מהם כמובן לא משוחח זה עם זה, זומבים כבר אמרנו.

ביום שלישי השבוע דיווח "מעריב" כי האוצר יבדוק את פשר הלוואת הגישור מבנק דיסקונט לקניית הפריגטות, שארגנה אותה בויאנג'ו. שוקי אורן, גם הוא חשב לשעבר, אומר שעסקה כזו אינה מחייבת את האישור המיוחד להלוואות גישור. עכשיו ניתן רק לברר מי חתום מטעם המל"ל על האישור. האם רק יוסי כהן או גם רם רוטברג.

את נושא הגז לקח על עצמו המל"ל בהוראת ראש הממשלה (מל"ל אחראי על פי חוק על כל רכש ביטחוני מעל 100 מיליון שקל). ראש המל"ל דאז עוזי ארד היה טרוד בהכנת רשת הקשרים עם הממשל האמריקאי ובהדיפת האיום האיראני והניח את עסקי הצוללות לסגנו בר יוסף, שממילא עסק בכך גם בהיותו מנכ"ל ועדת חוץ וביטחון. כשארד התפוטר מהמל"ל ב־2011, החל המרוץ הגדול אל המיליונים. עבור ראש המל"ל החדש יוסי כהן, המועצה הייתה סוג של טרמפולינה, שממנה היה אמור לנתר לראשות המוסד. המחיר היה כניעה טוטאלית לכוונותיו של ראש הממשלה, כשהוא תומך בו מצד אחד בזירוז ההחלטה על מתווה גז, ומצד שני בצורך לאבטח את המאגרים - כלומר לסגור עסקה עם הגרמנים.

סגנו, בר יוסף, בעל הרקורד מקצועי־טכני (מהנדס אוניות), מבשל את מתווה רכש הפריגטות, הזמנת שלוש צוללות נוספות והפרטת המספנה לטובת צמצום ממדי האבטלה בקיל, זוכרים? לנתניהו יש מחויבות ברזל למרקל למלא כל דרישה גרמנית עקב שדרוג הצוללות. מבולבלים? לא אם אתם מתכננים לבצע את עוקץ המאה (100 מיליון שקל פלוס הוא הסכום שגנור גוזר).

ההמשך אמור להיות מעורפל עוד יותר, בעיקר האבחנה בין האידיוטים השימושיים (שהם בעצם כולנו) לגוזרי הקופונים.

5. ב־2013 החליף רוחאני את אחמדינג'אד כנשיא איראן. השיחות על הסכם הגרעין התנהלו בין 2013 ל־2014, והסכמי ז'נווה ולוזאן שבושלו במהלכן הסתיימו בהסכם 2015, כאשר פקחי הוועדה לאנרגיה אטומית חוזרים ומאשרים, עד היום, שאיראן עומדת בכל סעיפי ההסכם. זה לא הפריע לנתניהו להמשיך כל אותן שנים בפמפום האיום האיראני (קריקטורת הפצצה) בארה"ב ובאו"ם ולדחוף בחשאי את הרכש הגרמני, שההצדקה היחידה שלו היא האיום האיראני.

שר הביטחון שהחליף את ברק, בוגי יעלון, קנה את רעיון הפריגטות, בעיקר כי אין לו מושג בלוחמה ימית, וב־2015 נאמד היקף העסקה ב־430 מיליון יורו. כזכור, מנכ"ל המשרד דן הראל ניסה להתנגד ונבלם על ידי אידיוט שימושי נוסף, ששמו בוגי יעלון. ב־2016, באמתלת שווא (לא התחנף לאזריה), מחליף נתניהו את יעלון באביגדור ליברמן. כשר החוץ היה ליברמן מעורב במינוי גנור כקונסול כבוד של קפריסין בישראל, יש לו עבר קפריסאי בעייתי משל עצמו, והרקורד הביטחוני שלו כולל שנה אפסנאית בתותחנים. כל זה סייע לו לתמוך בביבי באישור רכישת שלוש צוללות וארבע פריגטות בגרמניה והכנות להפרטת המספנה.

חסן רוחאני, נשיא איראןחסן רוחאני, נשיא איראן

רם רוטברג, שהיה חלק מהתמיכה המקצועית, חזר כזכור לחיל הים, ואבריאל בר יוסף היה אמור להיות ראש מל"ל שידחף את זה לקבינט ולממשלה. ואז, כשהפאזל אמור להתחבר לעוקץ המאה, התפוצץ הכל. עובד ממורמר במל"ל פתח את פיו בעסקי השוחד המיוחסים לאבריאל, המכסה של תיבת פנדורה הורם במקצת, והתקווה היא שבר יוסף יפתח את התיבה לאור השמש המחטא. זה יהיה נכון עבורו, עבור משפחתו ועבור מדינת ישראל.

6. ואחרי הכל תיוותר עוד שאלה: מה בדיוק חושבים חיילי חיל הים ומפקדיו כשהם עולים על הכלים שלהם?