שבת, תשע בבוקר. ישנתי טוב, דבוק לפינה של הכרית. פתאום הרגשתי את הנסיך מטפס עלי, נשכב ומוצץ את אגודלו. "אבא, אני רוצה לספר לך סוד", הוא לחש באוזני. נו מה? למה זה כל כך חשוב עכשיו? "אבא, אני אוהב אותך". גם אני אוהב אותך, חיים של אבא, תן לי לישון.

עצמתי עיניים בתקווה לתפוס תנומה עד 11:00 כזה, אבל פתאום כיפוש נשכבה לידי, ופקחה לי את העין כמו שגיא נוהג לעשות מדי בוקר. "מאמי, קום. אנחנו לוקחים את גיא ללונה פארק היום. הבטחתי לו שאם יהיה ילד טוב בגן כל השבוע, בשבת ניקח אותו".

וואו, אלה היו חדשות רעות מאוד, אבל הגבתי מהר. איך את מתחייבת בשמי, בלי ליידע אותי? אולי תיקחי אותו לבד? היה לי שבוע קשה מאוד, עם תשעה שידורי רדיו וארבעה טלוויזיה, פלוס כל המטלות שהטלת עלי. אולי תפגיני קצת התחשבות? ואני לא מדבר על המציאות, שאתמול עוד אירחת חברים שלך לארוחת ערב. בשם מרשי, רק אציין שהאירוע החל פחות מ־45 דקות אחרי שסיימתי שידור כדוריד. אז לא מגיעה לי חנינה מהפארק?

"הבטחתי שאתה בא, אז אל תתחיל עם שטויות, כי גיא ירגיש שאתה לא רוצה לקחת אותו", שחה האישה. "ובעניין החברים, גם אנחנו היינו בארוחת ערב אצלם, וגיא החריב להם את הבית. ככה זה עם ילדים. די להיות מיזנתרופ. הנה, הבאתי לך קפה ועוגה, תתארגן על עצמך. לכו לפרלמנט שלך, אחרי זה תאספו אותי ונלך ללונה פארק".

כיפוש אני זקן, מדד הסבלנות שלי לא קיים כבר. ולפי חוות דעת רפואיות שהצגתי כבר בפנייך, אני חייב להרבות במנוחה.

"אמרתי לך לא להתחיל איתי, נכון? הרופא הזה חבר שלך. אני כבר ראיתי אותך מכתיב לו את חוות הדעת יותר מפעם אחת. אני גם זוכרת שאתה אומר לו איזה מרשמים לכתוב לך. אני גם זוכרת שכאשר הוא נתן לך תרופה מהארון שלו, הוא אמר: קוף, מספיק עם זה, אני לא רוקח, אני רופא. ואתה ענית לו שלא יתחיל איתך, ולא כל מי שמבלה חמש שנים בבולוניה, שבשלוש מהן חי כג'יגולו ואבא שלו קונה לו תעודה, הוא באמת רופא. מקסימום רופא אליל, וחבל שלא התמחה בגינקולוגיה, כי מגיל 16 הוא כבר עשה פרקטיקה. אני זוכרת שאתה צחקת, והוא ממש לא. הוא אפילו אמר שתתפייד לו מהעפעף. אתה זוכר? מה אתה צוחק?".

אני צוחק כי עשיתי הרבה טעויות איתך, והכנסתי אותך למקומות שלא היית צריכה להיות בהם, כי הם תחנות בחיים שלי. נדרשתי להרבה זמן כדי להפנים שאת חיה חיים כפולים. את גם חיה את חייך וגם מנהלת את חיי. אבל סחתיקה כיפוש, את לומדת מהר ולומדת טוב.

"יופי, אני שמחה שאתה מפרגן. נו, תקום כבר. גיא מחכה".

# # #

הגענו למתחם. כרעתי ברך כדי להיות בגובה עיניו של הפעוט, שהוא כבר 1.02 מ' (בדרך ל־1.97 מ', ולגמר אולימפי ב־200 מ' מעורב אישי כשחיין ב־2032, אם ירצה השם, השוטר והשופט) ואמרתי לו בזו הלשון: תקשיב לי טוב. אם אתה בורח לי ומתחיל לרוץ, אנחנו חוזרים הביתה, מיד. איך שאני קורא לך, אתה עומד ומחכה לתת לי יד. עד כאן ברור?

"אבא, אני כבר גדול. מתי אני לא אצטרך לתת לך יד?".

אני אוותר לך בגיל 28, עם אמא תסכם בנפרד. הלאה, אנחנו עומדים יפה בתור, לא מציקים לאנשים, ולא רצים ביניהם כדי להיות ראשונים. לאבא כואבת הרגל, אני לא יכול לרוץ אחריך. הבנת הכל? אני לא רוצה שתעשה שטויות.

"טוב, אבא. אני לא אעשה שטויות, אני מבטיח".

אז אמו רכשה שלושה כרטיסים ב־117 שקל ליחידה (הנחות ומבצעים, זה לא בשבתות. וגם צריך להירשם לאפליקציה של העירייה, רשות המסים, שב"כ, מלמ"ב, התנועה לפאשיזם מתקדם, להתפקד לימין הקיצוני, להתפקד גם לשמאל הקיצוני, להצהיר נאמנות לדיירי אגם הדרעק, להתחייב לתמוך באורן חזן למזכ"ל האו"ם, להצהיר שהרב יגאל השרלטן הוא קדוש, ולהפסיק לקרוא לגרמנים צאצאי הנאצים, כי נתנו לנו צוללות, ופרנסה לעו"ד שמרון). אז אמרתי לכיפוש שלא כדאי. הלוואי ויוציאו את הרווח ממני רק על תרופות לנפחת הריאות, ומיד הורשינו לחדור למתחם המאובטח בשומרים בני 73 בממוצע, שלא דוברים את שפתו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה. כמובן שעברנו בידוק, כדי לוודא שחס וחלילה לא נכניס מזון ומשקאות, כי זה לא סטרילי. רק מוצרים שמוכרים במתחם עברו חיטוי מתאים.

גיאצ'ו פרץ במיאוץ מטורף לכיוון המתקנים. הגיע לפיל המעופף, חמק מתחת למעקה, ונכנס בשער של היוצאים מהעינוי. בוא הנה מיד אלי, אנחנו הולכים הביתה, אמרתי כשסיימתי לדדות והגעתי.

"לא רוצה. שקט, אבא, בוא תעלה איתי".

מפעיל המתקן, נער כבן 15 שזיהה אותי, אמר לי: "הוא קטן מדי. זה מגובה 1.20 מ', מה הגובה שלו?". הוא 1.12 מ' וכתוב בשלט 1.10 מ'. לא ראית טוב, אני גם אעלה איתו, הוא עלי, אל תדאג. נכנסתי פנימה לפיל, אבל אני אפעס שמן מדי (אבל רק כשאני יושב) והמפעיל לא יכול היה לנעול את מעקה הבטיחות. אמרתי לו: תלחץ, אל תפחד. הוא לחץ ומעך לי את הלבלב, אבל לא מחיתי. חיבקתי את הפעוט ואמרתי לו שלא יזוז, כי אם כן, אז יורדים. הוא חייך אלי באושר, עיניו הכחולות זהרו. הפיל המפגר הסתובב מעלה־מטה ארבעה סיבובים, עד שנעצר.

"עוד פעם, אבא, אני רוצה עוד פעם".

בסדר, אבל אחרונה ודי. לא היו קליינטים לסיוט הזה, אז עפנו כמעט לבד. יצאנו, אני בקושי רב, והוא כבר רץ למתנגשות. היה תור של 40 הורים וילדים. הוא לא ספר אף אחד, המתין דרוך ליד שער היציאה, ותיק־תק־תוק הוא כבר במכונית האדומה, לפני שמישהו הבין מה קורה. נהגתי קצת בשבילו, הוא לא אהב את זה. איך שעצרנו, הוא כבר רץ למכונית הצהובה. "לבד, אבא, אני לבד". ניסיתי להתווכח, אבל כבר הפעילו את החשמל והוא קצת דרס אותי והשבית לי את האמה, אז ויתרתי.

יצאתי ואמרתי לכיפוש: יאללה קחי פיקוד, הרגתם אותי.

"מאמי, הוא כל כך נהנה איתך, ועכשיו הוא ירצה גלגל ענק, ויש לי פחד גבהים, אני לא מסוגלת".

אז באמת, אחרי שנהג בכל צבעי המכוניות, הוא הודיע לי שהולכים לגלגל הענק. חכה, לפני זה תלך עם אמא לרכבת שדים, כי אבא פוחד משדים. ואז הבנתי כמה אני פארש. מיד הוא שינה פאזה, נתן לאמא יד, בידיעה שאם היא אומרת שהולכים הביתה, אז הולכים ועכשיו, גם אם יצהיר על הצטרפות לדאע"ש, לאלתר. זה לא אבא שרק מאיים ולא מסוגל ליישם. ישבתי על ספסל והצתי סיגריה כדי לחשוב על שלי סטילטו סכינאי המאוסה, ועל כבל הקצר, שעל ההסכם והשיטות שלהם כתב ר' אריק איינשטיין זצ"ל את השורה הבאה: "פוליטיקה, את זונה לא קטנה".

פתאום התיישב לידי עוד אבא מוכה. "אז מה, קוף? איך החיים? וואללה, רזית. בטלוויזיה אתה נראה הרבה יותר גדול. איך עשית את זה?".

תראה, גם התחתנתי, וגם גבהתי. אתה מבין איך זה?

"בטח מבין", הוא ענה. "אכלנו אותה אחי, אבל אין מה לעשות, כפי שנכתב במקורות: אם לא תוציא אותו בזמן, אז תוציא אותו מהגן".

התפוצצתי מצחוק ולחצנו יד בחום. כיפוש וגיאצ'ו יצאו, לחייו היו סמוקות. נו, הוא פחד קצת?

"כן, בטח. כשהשדים יצאו הוא צעק 'א־מ־א'".

יופי, אני שמח, שילמד שהחיים קשים. יש סיכוי שיפתח טראומה? אבל הוא כבר קיפץ לי מול העיניים: "אבא, קח אותי לסירה מהמגדל, אמא מפחדת".

אבל אמא אמרה שנאכל משהו לפני כן. ואז הפכנו לקורבנות סחיטה. נקניקייה ו/או שניצלונים זעירים מקבלים כאן בתמורה ל־47 שקל, עם בקבוק מים. וזה שוד. מילא אנחנו עם ילד אחד, מה עושות משפחות עם שלושה ילדים או יותר? נפרדות מאלפייה בתמורה לבילוי המפוקפק?

כן, היינו ברוב המוחלט של המתקנים, למעט האנקונדה. כשהודעתי לכיפוש שאני שחוט, היא מיד ארגנה יציאה מהירה הביתה שסיימה אימון קיץ־חורף לגריאטרים כמוני. היא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לסרט בערב. אפילו לא הגבתי מילולית, רק הבטתי במבט שאמר הכל. כן, היא מספיק חכמה לדעת מתי להחריש.

# # #

השבוע ציינו את יום האישה הבינלאומי, ולא הפסקתי לעשות טעויות במהלכו. למשל כאשר היא ביקשה ממני לראות איתה את הפרק השלישי בסדרה "בנות". צפיתי בכל שש עונות הסדרה, תמיד לבד, כדי לדעת מה חושב האויב. אני משוכנע שלנה דנהאם היא כותבת מחוננת, אבל כשחקנית היא מזעזעת, ומגלמת דמות גרוטסקית של אישה. הלוק, הלבוש המוזנח והבלתי מחמיא בעליל, וההתייחסות שלה לעצמה כמודל למיניות מתפרצת הוא אנטי־קליימקס למודל האישה, כפי שהיא מופיעה בדמיונו האמיתי של גבר ממוצע. איך אומר חמימו, מהאח המפגר: "אח, אתה יודע שאני מדומיין". והוא רק אכל ארבה מטוגן, לא ניהל יחסים עם לנה.

אז הפרק דן בהטרדה מינית של סופר ידוע, ואיך שהתחיל, אמרתי לכיפוש שזה מדע בדיוני, כי איני מכיר זכר כלשהו, הומוסקסואל, או הטרוסקסואל, אפילו בי־סקסואל (שלשיטתי זה הומו שמוכן לעשות טובה לנשים), שהיה מטריד אישה שנראית ומתבטאת כמו לנה, מילולית או גופנית. אז היא תפסה עלי קריז ואמרה: "אתה יודע מה? אתה באמת מעוות". הסכמתי מיד, רק ציינתי שזה לא משנה את הנחת הבסיס בעיניים של זכר, כל זכר.

המשכנו לצפות, וסיכמתי לה את העניין בהצהרה שהטרדה לא הייתה כאן, ומסכנות נשים ונערות שבאמת מוטרדות. כיפוש ניסתה להסביר לי שהיא הייתה נבוכה ולחוצה מהסצינה, ולכן כאישה פעלה כפי שפעלה. ממה היא הייתה לחוצה בדיוק? שהוא שלף את האיבר? הוא הכריח אותה? ולמה היא בכלל נכנסה לחדר השינה שלו? מדוע היא נשכבה לצדו? איפה הייתה כאן הטרדה?

"אתה לא מסוגל להבין, כי גבר כמוך הוא אטום לרגשות. אתה לא מסוגל להתחבר ללחץ של אישה במצב כזה, אישה מזדהה איתה, גם אם לא חוותה אירוע דומה. אתה רק מתייחס לנקודה שולית בסצינה, מאמי, שהיא תפסה לו את הבולבול".

רגע, חיים שלי, רגע. בולבול הוא שמה של ציפור שיר, יש הרבה סוגים כאלה. הסופר לא שלף ציפור שיר, הוא שלף ז'. הבנו את זה, כיפוש? אני מבקש לדייק בכרוניקה, כדי שלא תהיינה אי־הבנות.

"אתה אטום, אני חוזרת על זה, אולי תפנים. אתה לא מסוגל להבין נשים, אל תנסה אפילו".

בסדר, אז זה היה הפאול הטכני הראשון שלי השבוע, אבל היא כבר עברה להקלטה של האח המפגר. ושם נראו המאותגרים נלחמים בתולעת שבשוט טקילה. כל מי שאי־פעם עבר בגוודלחארה שבמקסיקו כבר יודע שמדובר בגימיק שיווקי לתיירים, שלפיו התולעת מגבירה חשק מיני. והמשקה הוא בכלל לא טקילה, אבל נעזוב את זה. המנחים אמרו שהתולעת כשרה. הייתי עסוק בגלישה בנט, אבל את השטות הזו שמעתי. אז שאלתי את האישה אם היא מפריסה פרסה ומעלה גירה התולעת הזו, או שיש לה קשקשים וסנפירים, לכן נכשיר אותה כדג.

"מאמי, תעזוב אותי. תן לי לנקות את הראש, מה אני משגיחת הכשרות של 'האח הגדול'? אני לא הייתי בולעת את התולעת גם אם היה לה הכשר של הרמב"ם, הם כן בולעים. אז למה אתה נופל עלי?".

כי אני רוצה שתהיה לך אוזן רגישה, לתפוס את השטויות שמדברים עליהן בתוכניות בזויות מהסוג הזה.

"אני רק שומעת, לא מקשיבה. זה בשבילי ריסטארט למוח, לפני השינה. די, שחרר כבר".

אז שחררתי. לא רציתי לספר לה שעדן ואנדל יודחו, כי המשחק מכור לגמרי. שיש תומכים בשרון גל, שיש בוודאות התארגנות להביא אותו לגמר לפחות, ואז אלוהים גדול, ימשיכו משם. אבל לא עמדתי בפיתוי, אז סיפרתי לה. קשת משדרת את האח המפגר ומעוניינת להרוויח כמה שיותר. גם כסף וגם קידום לאתר מאקו, שמארגן את הצבעות ההדחה. יש כאן סוג של הונאה של ילדים תמימים שמאמינים שההליך כשר, כי איך שאני מבין את זה, הוא לא. גל הסתבך בחובות כספיים, לכאורה כמובן, יש בעלי עניין שרוצים שינצח וישיג את הפרס, לכאורה כמובן, וקשת לא יכולה לחמוק מאחריות בנימוק לא ידעתי - כמו רה"מ שלא ידע ולא יודע כלום על הצוללות, מתנות ובכלל. תפקיד החברה המשדרת לדעת ולבדוק את מי היא משלבת בתוכנית. אם כוונת החברה להרוס את הפורמט, זו פעולה לגיטימית. אבל להונות (לכאורה כמובן) את הציבור, כולל קטינים וקטינות, זה כבר לא לגיטימי.

אבל מי בדיוק ידאג לציבור? מועצת הרשות השנייה? שר התקשורת לכאורה? אגם הדרעק בכנסת? מי יהיה הגוף שיבקש להקפיא את מעורבות הציבור בהדחת משתתפים, עד לקבלת תשובות על מה שקורה בהתארגנות הפסולה, ואולי אף פלילית הזו?

שר החינוך נפתלי בנט בטח לא יעשה זאת. הוא עסוק באיסור על ילדים לצפות בפורנוגרפיה. לצפיית ילדים ונערים באורן חזן, דייר בזוי באגם הדרעק, שקובע מעל הדוכן שאין דבר כזה עם פלסטיני, יש רק "עממה", לא מתנגד השר בנט. זה בסדר, זה חינוך טוב לילדינו.

# # #

וישנו כמובן הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה בעלי. כשאני מקשיב לו ולשכמותו, אני משוכנע שיש סכנה בציונות הדתית הקיצונית וברבנים ובראשי מכינות שלא מפסיקים לשקר. סכנה לחברה כאן יותר מחמאס, יותר מדאע"ש. שרלטנים מסוגו של לוינשטיין יכולים לקלל רק נשים (לקרוא להן לחמניות חמות) ולהט"ב.

איך הגעתי מיום האישה הבינלאומי לעיסוקים השוליים האלה, וואללה אין לי תשובה. אני אפילו מעדיף את לנה דנהאם נבוכה כפי הסבירה לי כיפוש, על פני כל שרץ פוליטי ורבני באשר הוא. כי להם אין דם בגוף, בטח לא בושה על הפרצוף. הם רק רוצים להעביר עלינו סיבוב. וכל סיבוב עולה לחילונים כסף גדול, אם זה קורה בסיבוב בפיל המעופף בלונה פארק, או באח המפגר, ולבטח אצל דיירי אגם הדרעק, שקמו עלינו להחריבנו.

עצוב? אולי. מבוא לאסון? בוודאי.