אני זוכר היטב איך ישבתי במונית השירות שלקחתי ממזרח ירושלים וראיתי מרחוק את מגדלי הבטון המבוצרים ואת עיניהם הבוחנות של חיילים צעירים שהציצו מאחורי אפוד וקסדה במגדלי השמירה. אני זוכר חוטי תיל בכל מקום, חיילים עם נשקים שלופים ונחיל של פלסטינים שעמדו בתור מאולתר, בצפיפות בלתי נתפסת. המראה הזה העביר בי צמרמורת.

"קלנדיה", צעק הנהג ומהר מאוד אפשר היה לראות ראש של חייל ישראלי בוחן את המונית. לאחר שסרק את השטח, ביקש מהנוסעים מסמכים. ממני הוא לא ביקש. היה ברור למה, אני לא נראה ערבי.

לאחר שעברנו את מחסום קלנדיה ונכנסנו לשטחי הרשות, ראיתי אדמה עזובה, עצובה, מוזנחת. ראיתי מציאות קשה, של בתים מתפוררים, מדרכות מזוהמות וכבישים מלאי מהמורות. מאוחר יותר, כשהגענו לרמאללה, הפנינה של הרשות, המראות היו יותר קלים לעיכול. נראו יותר כמו משהו שמזכיר את העולם המערבי, אבל גם שם ריחפו כל הזמן העוני, הפחד ותחושת הגטו הבלתי נסבלת.

כל הזמן עבר לי בראש שלט האזהרה האדום שראיתי במחסום: "דרך זו מובילה לשטח A בשליטת הרשות הפלסטינית, הכניסה לישראלים אסורה ומסכנת חיים״. חשבתי על זה שאולי יותר משהכניסה מסכנת את חיי הישראלים, היא מסכנת את חיי השלטון בארץ. הרי כל ישראלי שיראה את העליבות שבה הפלסטינים חיים, ויחוש את התסכול וההשפלה שהם חווים במחסומים, ואת היעדר התקווה, יוכל באיזשהו מקום להבין את המאבק שלהם.

חוסר תקווה והשפלה הם שני המרכיבים העיקריים לייצור טרור, ומשניהם יש בשפע בכל רחבי הרשות. כל ישראלי שיבקר בשטחים יבין זאת, ואף יותר מזה: ממשלת ישראל מפקירה את חיי הישראלים בכך שהיא לא עושה דבר כדי לשנות את המצב הנורא הזה, שגורם לזה שתחום הייצור העיקרי של הפלסטינים יישאר הטרור.

מאז שחזרתי מרמאללה הבנתי שעדיף שכל נער ישראלי יבקר בשטחי הרשות עוד לפני מצדה ופסל האריה בתל חי. הוא יזכה להבין הרבה יותר את פני המציאות הישראלית מאשר מבכל מקום אחר.

****

את כל זה אני כותב לנוכח דוח מבקר המדינה והקביעה כי בקבינט המדיני–ביטחוני לא התקיים דיון משמעותי על המצב ההומניטרי ברצועת עזה בתקופה שלפני מבצע צוק איתן. על ההידרדרות הכלכלית והקריסה של התשתיות החיונית. אף על פי שמתאם הפעולות בשטחים איתן דנגוט אמר בישיבה, "אני רוצה להצביע על סיכון גדול מעזה לטווח של השנתיים–שלוש הקרובות והוא בסוגיית התשתיות... עזה תיכנס למצוקת מים ללא פתרון, שצריך לטפל בכך כבר בימים אלה... אנחנו נמצא שם מצוקה גדולה שיכולה להביא לשינוי אסטרטגי".

דברים אלה לא מצאו אוזן קשבת אצל ראש הממשלה. דווקא נפתלי בנט, אני משוכנע בכך, ייחס להם חשיבות רבה. כל מי שמכיר את "תוכנית הסיפוח החלקי״ שלו (שמכונה גם "תוכנית ההרגעה״) יודע שהוא מבין היטב את המרכיבים שיוצרים את הזעם והטרור.

סעיף 7 בתוכנית עוסק ב״השקעה כלכלית מסיבית לדו–קיום בפועל של ישראלים וערבים בשטח״. בסעיף עצמו מצוין בבירור שהגיע הזמן לעשות דברים חשובים בשטחים שלא נעשו עדיין כמו ״בניית מחלפים, שיפור תשתיות, אזורי תעשייה משותפים. שלום צומח מלמטה - דרך התושבים, האנשים בשטח וחיי היומיום. במקום לבלות לריק בקוקטיילים דיפלומטיים באוסלו, ז'נווה וקמפ דיוויד, צריך ליצור שיפור ממשי בשטח. למשל: מזמן היה צריך לבנות מחלף באזור חיזמה שבחבל בנימין. כל בוקר אלפי ישראלים וערבים עומדים בפקק משותף ומיותר. כבישים אלה הם גם מקור לתאונות דרכים. צריך להודות: אין אהבה גדולה בין הערבים ליהודים ביו"ש, אבל שני הצדדים כבר הגיעו להכרה שהצד השני לא מתכוון להתאדות. לכן, במקום להמשיך לכלות את זמננו, משאבינו ודמנו בפתרונות שמובילים לתסכול ולאלימות, עדיף להתמקד בפעולות מעשיות לשיפור וייצוב המצב. הגיע הזמן למחשבה רעננה, שבה מוותרים על המושלם למען הטוב. הגיע הזמן שמדינת ישראל תיטול את היוזמה״.

****

לרגע אני לא חושב שהפתרון שבנט מציג הוא ראוי, אבל לפחות יו"ר הבית היהודי, בניגוד לראש הממשלה, מציע איזושהי הסתכלות רחבה יותר על המצב ומבין שאין דבר מסוכן יותר מאשר הזנחת השטחים ועצימת העיניים אל מול הנתונים הקשים של חיי הפלסטינים.

בשבוע שעבר הגיע לכנסת ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, והזהיר מפני המצב הקשה של הפלסטינים. "המצב בשטחים עשוי להתלקח אם הם ירגישו שאין להם אופק מדיני", אמר.

אני לא מבין איך קברניטי המדינה מרשים לעצמם להתעלם מכך.