היא באמצע שנות ה–30 לחייה. הוא כבר נושק ל–60. כשתביטו בהם אוחזים ידיים, צוחקים, מתנשקים, בוודאי תרימו גבה. אף על פי שהיא מלאה, עורה הבהיר מתוח. הוא עוסק בשתי עבודות, כבחור צעיר. מתעורר מוקדם ושב הביתה אחרי שקיעה. ואולם פניו זכו לקמטים, שערו הלבין כירח.

בארנק הקטן הוא מחזיק תמונת פספורט של אביו לפני שנפטר. זה נהג ללבוש חליפות מהודרות. בכיסו דרך קבע מטפחת בד לבנה ונקייה. בכיסו השני שעון עם שרשרת מוזהבת. אם תעבור ברחוב עלמת חן נאה ומבולבלת, יוכל לגלות לה מה אומרים המחוגים.

בכל פעם שהביט בתמונת אביו, ייחל לעצמו להזדקן כך, כמוהו, באלגנטיות. לפעמים, כששב הביתה והיא עדיין אינה שם, היה פותח את כפתורי מדי המאבטח שלו, מוזג לעצמו כוס אוזו ומתיישב על כיסא הנדנדה שבפינת הבית.

לאחר מכן היה מוציא את תמונת אביו מהארנק ומספר לו את מסתרי לבו. השיחה האחרונה ביניהם עסקה בבחורה הצעירה שפגש. אביו הביט אליו מהתמונה והקשיב למילותיו.

הוא סיפר על השבת ההיא, בצהריים, כששב מביתה של אמו, לאחר שרחץ אותה, עטף אותה בבגדים ריחניים ונתן לה את כדורי הסוכר שלה. הוא נכנס לאינטרנט, קרא חדשות ומאמרים, עד שבא אליו הרעב. נזכר שכבר יום וחצי לא אכל. הוא סיפר לאביו שצלצל למסעדה התימנית ההיא, שאל אם נשארו ג'חנונים, והזמין אחד.

אחר כך לקח עוד לגימה מהאוזו והמשיך לדבר אל אביו. סיפר לו על הרשתות החברתיות, שהן בדיוק כמו הפרלמנטים של שישי בצהריים, רק דרך מחשב. הוא צחק והרגיש איך אביו צוחק בחזרה. הוא הסביר כיצד בין כל התמונות שעלו שם, ברשת החברתית הגדולה ההיא, דווקא תמונתה משכה את לבו. אישה עגלגלה עם ילד בלונדיני שמחזיק בידה.

הוא נכנס לפרופיל שלה, קרא שהיא מתגוררת פחות מעשרה קילומטרים מביתו ושלאחרונה התגרשה. משהו בעבע בו. לא פרפרים של אהבה ראשונה, היה שם משהו אחר, תשוקה לדבר שעד עכשיו, שנתיים אחרי, הוא לא יודע להסביר. בטח לא לאביו, חי או מת. המבוכה של אב ובן עדיין קיימת.

הג'חנון הגיע. הוא מסר 50 שקל ביד השליח וביקש ממנו לשמור את העודף. ואז הסיר את נייר הכסף העוטף את הג'חנון והמשיך לדבר אל אביו. סיפר לו שלילה שלם בילה בקריאת הקטעים שכתבה. תחילה קטעי חדווה, אהבה בינה לבין בנה, שאליהם צירפה תמונות מהגן, ממסיבות חנוכה, פורים ושבועות.

כשהלך אחורה יותר, גילה כתבה שהעלתה על משפחות מנוכרות, שבה נכתב שילדים בעלי אמביציית יתר והוריהם מחזיקים בקשר רופף.

רגע לפני שעלה הבוקר, הוא הגיע לקטעים הראשונים שכתבה שם, ברשת, במנגנון ההגנה של כל העצובים בעולם. הוא קרא על התקיפה המינית שעברה. התוקף היה לא אחר מאשר אחיה הבכור. היא ניהלה שם דיאלוג דמיוני עם האח. זה, כמובן, מעולם לא סיפק לה תשובות, לא סיפר למה נכנס אל חדרה ולקח את בתוליה ואת נעוריה.

החשק לג'חנון עבר לו. הוא הסתפק בביס, עטף אותו חזרה בנייר הכסף והניח על השיש. אחר כך ניגב את ידיו, מזג עוד כוס אוזו, אמר לאביו כי בקרוב יינשא לה, במסעדה קטנה בקריית אונו. כבן לניצולי שואה, כמעט אין לו מוזמנים, מלבד כמה חברים מהעבודה. היא ניתקה את קשריה עם בני משפחתה, הם עזבו אותה ברגע שהתלוננה. היא מקווה שאולי כמה אמהות מהגן של הילד יגיעו ועוד חברה שליוותה אותה שנים ארוכות.

אולי האוזו השפיע עליו, ייתכן כי היה זה הפחד שחלחל אליו, אבל רגע לפני שעצם את עיניו על כיסא הנדנדה, הוא הצמיד את תמונת הפספורט אל פניו, עין מול עין, ושאל את אביו אם הוא גאה בו. אם מנוחתו שם בגן העדן הופרעה כי חשב שבנו, יחידו, יישאר רווק עד סוף ימיו.

הוא הבטיח לאביו שלא ירפה מידה, אף על פי שמפגישתם הראשונה ועד הרגע שבו נשק לה עברה חצי שנה, היא עדיין לא התפשטה מולו, ואפילו במילות האהבה היא לא נדיבה.

הוא גילה לאביו כי ילדה קורא לו "אבא" מהיום שבו פגש אותו לראשונה. סיפר על השוק המקומי שאליו הם הולכים יחד כשהיא בעבודה, ועל הרוכלים המביטים בקטן וצועקים לו "בקש מסבא לקנות לך מתנה". הבטיח לאביו כי אף על פי שזה נשמע כך, זו אינה פשרה. כי בלילות, כשהיא לעתים דומעת, הוא מחבק אותה אליו ומבקש ממנה לתת לו את האפשרות להיות לה מגן, איש סוד. ואז היא מראה לו את ידה, את טבעת האירוסים שעדיין לא סיים לשלם עליה, ומנשקת אותה.

אביו מקשיב לו. את כל השיחות שלא ניהלו בילדותו הם מנהלים עכשיו, בתחילת זקנתו של האיש שקעקע על ידו את המספרים שקועקעו על ידי הוריו במחנה בפולין.

האוזו מכניע אותו, עיניו נעצמות, וגם נשמת אביו הולכת. הם שוקעים בשינה, רוויים משיחה טובה וגילוי לב.

היא באמצע שנות ה–30 לחייה, הוא כבר נושק ל–60. מפעם לפעם היא נכנסת הביתה ופוגשת באיש שאוהב אותה יותר ממה שהיא חושבת שמגיע לה נרדם בכיסא הנדנדה, כשכוסית אוזו כמעט נשמטת מידו. היא מחייכת, לוקחת את הכוסית ובשקט גם את תמונתו של אביו, ומתיישבת על הספה ממול. מביטה באביו וחושבת לעצמה: מוזר, איש יפה היה, איך זה שהאיש המיועד לבעלה לא מזדקן באותה הדרך?

אחר כך היא מספרת לאב על הבן שיש לו. מגלה לו גם שבילדותה, רגע לפני שהניח אותה אחיה על המיטה, שדמתה בעיניה לגיליוטינה, היה מקריא לה סיפור, אותו הסיפור בכל פעם: על המלאך ההוא, עם החצים של רובין הוד, עם התרד של פופאי, עם הגלימה של סופרמן ועם הנדיבות של עלי באבא, שמגיע להציל את כל הילדות שנכנסות לצרות ולוקח אותן לעולם עם המון ממתקים ומתנות.

לפעמים היא דומעת, לפעמים מחייכת, תמיד עוצרת את מחשבותיה, רק לא להיזכר במה שקרה כשהסתיים הסיפור. היא מנשקת את תמונת האב ומודה לו על שנתן לה את בנו. הוא לא צעיר, לא תמיד הוא מבין אותה כשהיא מבקשת להכניס יותר חיים בקשר, אבל יש בו מזור, חמלה, אהבה ואמת. הוא מלאך האמת שלה.

היא באמצע שנות ה–30 לחייה, הוא כבר נושק ל–60. והם אוהבים. אהבה כנה, פצועה, אבל נכונה.

ובשבת, כשהאיש רואה את האור היוצא מהתנור הישן, או כשהוא משחק בפאזל עם הילד הקטן, עולה בו הרגשה של בית. ועוד מעט היא תתעורר, תפתח את התנור וריח ג'חנון יתפזר בין חדריו. פתאום, כמעט בגיל 60, יש לו בית.