בזמן האחרון אני מרגישה שאני מביטה קצת ממעוף הציפור על ההתרחשויות סביבי. פרשתי כנפיים, התעופפתי למעלה ועצרתי על איזה עמוד חשמל, ולו רק כדי לא להידחק במהלך ריצת העדר בין העגלים שכלל לא רואים לאן הם רצים. אני מניחה שהם ראו קבוצה שרצה בשמחה לכיוון מסוים והצטרפו לעדר, כמו שאומרים. בכל זאת, עגלים. אלא שבסופו של דבר ידעתי שמישהו עלול להתעייף במהלך הריצה, איזה טלה או טליה שייצור או תיצור פקק שירמוס מישהו. אולי אפילו אותי, ואולי זו אני.
אז ברגע האחרון תפסתי מרחק והבטתי מהצד על הסיטואציות שנראו גם ממאתיים מטר גובה כרחש רקע מעצבן, כזה שאי אפשר לנטרל אפילו במכשיר ההקלטה המשוכלל ביותר. במקרים גרועים יותר זה לא רק רחש רקע קל אלא זמזום טורדני נוראי. אני מתאפקת שלא להגיב אליו או להכות אותו במחבט חשמלי, ואז להודות בכך שאומנם הבסתי את המטריד, אך דיני להיסקל בכיכר העיר הציבורית רק כי רצחתי חרק בצורה אלימה. היום זה לא לעניין להרוג יתושים במטקה חשמלית, הם אומרים. זה לא הומני. וזה לא מעניין אף אחד אם הוא מוצץ לך את הדם מהעצמות ואת לא ישנה בלילה בגללו.
יש בו משהו טוב, בעידן הזה שבו אנחנו מרשים לעצמנו לדבר על הכל, לפתוח את כל מה שפעם היה אסור או לא מקובל לפתוח. לדבר במשך ימים על פרק מטלטל של סדרה ועל משמעויות נסתרות של נבכי נפש, מערכות יחסים וסקס כן או לא ומתי. וזה באמת טוב, האופציה הזאת לפתוח, לא לשמור בבטן, לפרוק הכל, גם אם מדובר בעיקר בחולשות. אף פעם לא ראיתי בזה דבר רע, מחליש או מוריד מהאגו באיזושהי צורה. כל הסיפור הזה של הצפת החולשות הוא מודעות, שיח, לא הרמה לבוקס בבטן לצד השני אלא משהו שאפשר לגדול ממנו. איפה שהוא רוב בני האדם עדיין לא ממש מבינים את זה.
אג'נדה מודרנית עם חשיבה מיושנת
אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו גם קצת מגזימים. מדברים יותר מדי ומרגישים פחות. ממהרים לשפוט אנשים או סיטואציות בצורה מאוד חד־משמעית, ללא כל צל של ספק, ושלא תעזי לומר מילה אחרת בנושא. כל נושא. לא משנה מה. גם אם את חושבת שכולן טועות, גם אם את לא מסכימה, גם אם את חושבת מחוץ לקופסה, גם אם זה לא פוליטיקלי קורקט, גם אם זה לא חברי או לא פמיניסטי או לא מקובל היום בעידן הפתוח לחשוב עד כדי כך פתוח. למשל, גם אם השבוע היה יום האישה ואת חושבת שזה היום הכי מטומטם בהיסטוריה המודרנית אף על פי שיש לו עבר מהמוצדקים ביותר.
ואז מה אם את חושבת שזה היה דווקא מאוד לגיטימי, בניגוד לכל דעה נשית אחרת, לנהל דיון שאינו מיישר קו על הנקה באיזו תוכנית טלוויזיה. או על ילדים כן או לא ובעיקר לא. בלי להיות מוקצה מקבוצה, לקבל מטחים של ביקורת ולהעדיף להיות עוד כבשה בעדר שהולכת שוב אחרי רועה צאן אקראי שיש לו אג'נדה מודרנית אבל חשיבה מיושנת. ובעצם מה בכלל הטעם לחיות בעידן הזה שבו אנחנו מרשים לעצמנו לדבר על הכל, לפתוח את כל מה שפעם היה אסור או מקובל לפתוח, לשים את כל הקלפים על השולחן. כולם. רק בלי המחשבה החופשית.