"חייבים להתגייס להוריד את האלימות בחברה בישראל, אי אפשר שבכל מפגש רפואי תהיה הגנה, והפתרון לא יכול להיות עוד ועוד שוטרים, אלא שינוי מהותי של השיח הציבורי. כולנו חייבים להתגייס לתהליך חינוכי נרחב ולשנות את השיח הציבורי בחברה הישראלית", את הדברים הללו אמר פרופ' ארנון אפק, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, על רקע רצח האחות טובה קררו ז"ל במרפאה שבה עבדה בחולון.  

"קופות החולים הפכו לשדה קרב", זעקו השבוע רופאים ואחיות במערכת הבריאות. ואכן, מבט בנתונים מאשש את טענתם: 36% מהרופאים חוו אלימות פיזית, 75% חוו אלימות מילולית, ורק 11% בחרו להתלונן. אבל הרופאים לא לבד. בבתי הספר אחד מכל שלושה מורים חווה אלימות מצד תלמידים או הורים, העובדות הסוציאליות חוששות מהמטופלים שלהן, ורק לאחרונה נחשפנו למקרים מזעזעים של אלימות קשה כלפי קשישים חסרי ישע בבתי אבות. 

ישראל 2017 היא חברה אלימה. ועזבו את העניין הלאומני, הוא לא הסיפור כאן. אנחנו מדברים על החברה שבה אנחנו והילדים שלנו חיים בה. אבל תופעות אלימות הן לא גזירת שמיים או יד הגורל. הן נולדות על מצע מסוים, ונובטות בדרך כלל על קרקע פורייה של אלימות מילולית.

לקלות הבלתי נסבלת שבה פוליטיקאים, אנשי תקשורת וגם אזרחים מהשורה מתבטאים, יש השפעה דרמטית על השיח הציבורי במדינת ישראל. בשם חופש הציוץ מרשים לעצמם ברוני האלימות המילולית להביע את דעתם האישית כאילו מדובר באמת אובייקטיבית, או לפחות באמת צרופה. המהירות שבה הם חורצים את דינם של אחרים במחי פליטת מקלדת, מכתיבה שיח חדשותי אינטנסיבי, חסר סבלנות וסובלנות ואלים במיוחד. 

השיח התזזיתי והרדוד הזה איננו מאפשר העמקה בבדיקת העובדות, התכנים, הנושאים או אי־ההסכמות. הכל מצטמצם לכותרת, וריבוי הפלטפורמות, והזמינות המיידית של הרשתות החברתיות, יוצרים תחרות תקשורתית מטורפת על תשומת לבו של הגולש התורן. כתוצאה מכך, נגררים הפחות רציניים בין אנשי התקשורת להצית שריפות שגם אלף כבאים מתקשים לכבות אותן אחרי כן. 

לכן, כאשר אנו מזדעזעים מתופעות האלימות שמתגברות בחברה שבה אנו מנסים לחיות, כדאי שנוציא את הראש מהחול שבו הוא טמון, ניקח אחריות ונתגייס כולנו לשנות את השיח הציבורי שבתוכו אנו חיים. האלימות הפיזית שהולכת ומתגברת בחברה הישראלית שלה כולנו שותפים, היא תוצר ישיר של האלימות המילולית והשיח הרדוד, התוקפני, הגס והבוטה שכולנו התרגלנו לנהל. אומרים שהדרך לריפוי המחלה היא ההכרה בעובדה שאתה חולה. וזה מה שהחברה הישראלית צריכה להבין. 

אנחנו חיים בחברה שבטית, מפולגת ומסוכסכת. כדי להתמודד עם המצב הנפיץ הזה, אנו נדרשים לתהליך חינוכי מעמיק. כולנו. בטבורו של השינוי הזה נמצא השינוי בשיח הציבורי, שנדמה כי חצינו את הרוביקון בחוסר לקיחת האחריות בו. אוכלוסיות שלמות מוכתמות מדי יום, והאווירה הכללית שהגבולות הותרו מביאה לבסוף גם למקרי אלימות מזעזעים. מוטב לכולנו לקחת נשימה ארוכה, ולספור עד עשר בפעם הבאה שאנו מתיישבים ליד המקלדת. במקביל, חובה להתחיל להטמיע תהליכים שמלמדים אותנו לנהל כאן שיח בוגר ושקול גם במקרה של אי־הסכמות. שיח מכבד גם אם גורס אחרת, ובעיקר, שיח שלוקח אחריות. המדינה הפורחת הזו שייכת לכולנו, בואו ניקח עליה אחריות.

הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת