בכנס שהתקיים בשבוע שעבר במכללת נתניה קבע ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו כי יש איום קיומי אחד על מדינת ישראל, והוא אי־פתרון הסכסוך עם הפלסטינים במתכונת שתי מדינות. אומנם פרדו התייחס לנושא כאל איום דמוגרפי, אולם ברצוני לעסוק באיומים הביטחוניים על ישראל.



כל ראשי מערכת הביטחון קובעים מפורשות לאורך השנתיים האחרונות כי ישראל אינה נמצאת תחת איום קיומי מכל סוג שהוא, ומסיבה טובה: אין כיום אף גורם חיצוני במזרח התיכון המסוגל לאיים על צה"ל ועל ישראל ברמה הקיומית. לא חמאס בעזה, לא איראן (חרף ההפחדות המוגזמות של ראש הממשלה בנושא הגרעין), וגם לא חיזבאללה - שהוא לטעמי האיום הרציני ביותר על ישראל כיום - אף שביכולתו לגרום לנו פגיעות כואבות.



מבין כל האפשרויות הללו, הפלסטינים הם האחרונים שיכולים להוות איום קיומי על ישראל. נכון שנדרש פתרון לסכסוך או לפחות שורת הסדרים שיוכלו ליצור הפרדה בינינו לבין הפלסטינים, באופן שיבטיח את ביטחון אזרחי המדינה. נכון שהיעדר כל יוזמה ישראלית או תוכנית מדינית ברורה בתחום יביא להידרדרות נוספת, וככל הנראה לאינתיפאדה שלישית. ועדיין, מכאן ועד לאיום ברמה הקיומית המרחק רב מאוד.



האיומים האמיתיים, או חלקם, הם בעיקר עתידיים, והם עלולים להתממש אם ממשלות ישראל ימשיכו להתנהל ללא אסטרטגיה ארוכת טווח להתמודדות מולם.



בגבול הצפוני מוסיף חיזבאללה להתחפר ולהתחמש בקצב מהיר. אף על פי שהארגון נפגע קשות במלחמת האזרחים בסוריה בשנים האחרונות, הרי שעדיין יש ברשותו מאגר נשק עצום המכוון לישראל, וגם היקף לוחמים לא מבוטל. על פי דיווחים תקשורתיים, מעת לעת מופצץ משלוח נשק כזה או אחר בדרכו לחיזבאללה, אולם המכות הקטנות האלו אינן משנות את המשוואה בגבול הצפון ולא מצמצמות באופן דרמטי את רמת האיום. לחיזבאללה אין אינטרס לפתוח בלחימה כיום, אבל בסופו של דבר הרקטות נמצאות שם כדי להיות משוגרות אלינו יום אחד, ואת זה צריך לזכור.



בגבול הסורי אין יותר מדי מה לעשות כיום. על ישראל להיות ערה למתרחש בזירה הבינלאומית כדי להיערך לאיום שייווצר בסופו של דבר בגבול הסורי. קשה לדעת איזה ארגון או איזו מדינה ישלטו על הצד הסורי של הגבול, אולם על ישראל להבהיר וגם להמחיש לסוריה ולרוסיה, כמו גם לשאר העולם, כי לא תתפשר על ביטחונה. לארגוני המורדים הנלחמים בסוריה, בין שמדובר בדאע"ש ובין שבג'בהת א־נוסרה, אינטרס בולט לחמם את הגבול עם ישראל כדי לנסות לגרור גם אותנו לתוך הביצה. בהתחשב בעובדה שאסד לא ישלוט בזמן הקרוב בכל שטח סוריה, ישראל צריכה להיות ערנית לניסיונות פיגועים או שיגור רקטות מהגולן הסורי.



איבחן סכנה לא ביטחונית. תמיר פרדו, צילום: תמיר ברגיג
איבחן סכנה לא ביטחונית. תמיר פרדו, צילום: תמיר ברגיג



עד הדוח הבא



בגבול הדרומי מתמודדת ישראל מול שני איומים מרכזיים, חמאס ברצועה ודאע"ש בסיני. בעזה נערך חמאס כבר לסיבוב הבא. השאלה אם יגיב על חיסולו של מאזן פוקהא או לא - אינה רלוונטית. הארגון יגיב או ייזום מתקפה בזמן ובמקום הנוח לו - כך היה בכל המבצעים הקודמים וכך יהיה גם במבצע הבא. חמאס חופר, מתחמש, מתארגן, מכין תוכניות ויוזם את עיתוי הלחימה, בעוד ישראל מחכה, צופה, עוקבת, תוקפת פה ושם, ובעיקר מגיבה בצורה נקודתית וללא היערכות או אסטרטגיה ברורה. בעניין הזה, אין ספק שדוח מבקר המדינה על המבצע הבא יהיה דומה לקודמו.



על פניו נראה כי אין לחמאס אינטרס ליזום מהלך התקפי רחב, מאחר שהוא זקוק עדיין לתקופת שקט לצורך המשך התחמשות, חפירה ומיקוש. בהכירו את תגובותיה המידתיות והשקולות של ישראל, הוא עשוי לשגר רקטות לעבר יישובי עוטף עזה ואולי אף להוציא אל הפועל פיגוע ירי לעבר אזרחים או חיילים. בנוגע לטווח הארוך, המנהיג החדש של חמאס, יחיא סנואר, הוא אדם קיצוני ואלים, ועליו לבסס את מעמדו ולהותיר חותם. כל הסימנים מצביעים על גל לחימה נוסף שיתרחש בטווח של חודשים עד שנה, והכל בהתאם למצב רוחו וכוחו של חמאס.



בסיני מתרחשת תופעה אחרת. בחמש השנים האחרונות אירעו בחצי האי עשרות פיגועי טרור, שבוצעו על ידי שני ארגונים מרכזיים - "גדודי אנסאר בית אל־מקדס", שנשבע אמונים לדאע"ש והפך להיות "מחוז סיני של המדינה האסלאמית", וארגון "מג'לס שורא אל־מוג'הידין פי אכנאף בית אל־מקדס", המזוהה עם אל־קאעידה והפיץ הודעות על כוונתו להחזיר את שלטון אללה לכל המזרח התיכון ולהילחם ביהודים השולטים על ירושלים. בנוסף פועלים בסיני שני ארגונים קטנים יותר: "ג'יש אל־אסלאם" ו"אל־תכפיר ואל־היג'רה".



רוב פעילותם של הארגונים מתבצעת בצפון חצי האי. במהלך חמש השנים האחרונות גבה הטרור את חייהם של מאות חיילים מצרים ואזרחים זרים, וכן בוצעו מספר שיגורי רקטות לעבר תחומי מדינת ישראל. לארגונים האסלאמיים הקיצוניים בסיני אינטרס ברור להבעיר את השטח כדי ליצור אנרכיה שתאפשר להם לפגוע גם במצרים וגם בישראל. בעניין הזה ישראל יכולה וצריכה להגביר את שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני עם מצרים.



האיום העיקרי על ישראל טמון באי־זיהוי המגמות המתרחשות מסביבנו, ובעיקר באי־היערכות ובניית אסטרטגיה מתאימה מול כל איום. אגב, אף אחד מהגורמים הללו אינו מייצג את הפלסטינים או מעוניין להילחם בשמם ולמענם. הפלסטינים עצמם בוודאי אינם בנויים למלחמה שכזו, ומכאן שהתרחיש הסביר מול הרשות הפלסטינית הינו המשך התמודדות מול טרור יחידים או טרור ארגוני של החמאס, ובהמשך מול אינתיפאדה עממית שעשויה להתפרץ בהיעדר כל התקדמות או מענה לצורכי הפלסטינים.



בהיעדר גורם שיש לו כיום יכולת או אינטרס ליזום אותה, לא צפויה לפרוץ מלחמה כוללת באזור, אולם התחממות הגבולות, האנרכיה במדינות שכנות והעובדה שרוב הנשק ההתקפי מרוכז בידי ארגוני טרור - כל אלו יוצרים מצב המחייב את ישראל לתכנן קדימה, ליזום מהלכים מדיניים וצבאיים ולחזק את הערנות וחגורות הביטחון.



מאזן פוקהא בעת שחרורו. צילום: תקשורת ערבית
מאזן פוקהא בעת שחרורו. צילום: תקשורת ערבית