אחד מכללי האתיקה העיתונאית המרכזיים הוא החוק שלעיתונאי אסור לכתוב על מה שיש לו בו עניין אישי. לכל עיתונאי יש כרגע, כמובן, עניין אישי בנושא התאגיד וגם בנושא רשות השידור הוותיקה. בעיה. מה שמוסיף לבעיה הוא הבלגן, שהוא כה גדול עד שנדמה שממש בשבילו המציאו את המילה הייחודית הזאת בשפתנו: בלגן. קשה להבין או להצדיק את צורת קבלת ההחלטות הזו.
לבי עם עובדי התאגיד שמוצאים את עצמם ללא בהירות לגבי מקום עבודתם, לבי עם עובדי רשות השידור שמוצאים את עצמם באותו מצב. אבל אנסה לרגע לצאת מהעניין האישי שלי בגורל חברי העיתונאים ולנסח איך יוצאים מהבלגן הענק הזה. הדרך הטובה ביותר שאני יכול להעלות על הדעת היא להסתגל למצב המינהלתי החדש, ולשדר במסגרת זו. איש לא יודע, בכל אופן לא בשקיפות ראויה, מי יהיו בראש המערכת החדשותית החדשה, וקל להבין שזה עיקר הדאגה כרגע של ראש הממשלה ושר התקשורת, וגם של עיתונאים שחוששים לאג'נדה פוליטית מסוג חדש בשידור.
בלי נתונים על אופי מערכת החדשות שתקום אי אפשר בכלל לחוות דעה מקצועית מה תהיה האג'נדה שלה. את הדעה נגבש כולנו כשנראה את שידורי החדשות של הערוץ הציבורי. הרי ברור שאם הם לא יהיו לרוחו של הציבור, הציבור לא יצפה בהן וימהר לתחנות רדיו, לערוצי טלוויזיה ולכל סוגי המידע החדשותי האחרים. בכל מקרה, ישראל לא עומדת להגיע למצב של העלמת מידע מן הציבור.
צריך לזכור עוד שמערכת של עיתון או של רדיו וטלוויזיה איננה רק עיתונאים. נוטים לשכוח זאת. עיתונאי הוא מי שהציבור מכיר, אבל הוא לא יכול לכתוב או לשדר מילה, אפילו אם יהיה לו כל חופש הדיבור שבעולם, ללא עובדי דפוס, טכנאי שידור, צלמים, מפיקים, עורכים, וצריך לזכור גם את אנשי מחלקות המודעות והפרסום, ההפצה, ועוד עשרות ואפילו מאות אנשי ביצוע, שאגב לאף אחד מהם אין זכות לחופש ביטוי, והם צריכים לשרת את המערכת העיתונאית גם אם מישהו מהם רותח מול הדברים הנכתבים או הנאמרים שהוא מסייע להפיץ.
כל אלה הם עובדים, ולהם צריכות להיות הגנות של עובדים. כרגע, קשה למצוא איזו הגנה על עובדים בבלגן הזה שממשלת ישראל הצליחה ליצור.