בביקורו בארץ, במסגרת קידום הסרט "נורמן", השתתף ריצ'רד גיר בסיור בחברון של שוברים שתיקה, ותוך כדי כך מוחו ריפרר להפרדה הגזעית שעשו בין שחורים ללבנים בדרום ארצות הברית, ולאיסורים לעלות לאוטובוס, לאכול במסעדות או לשתות מברזייה. בעקבות ההזדהות שלו עם הפלסטינים, יש שקראו להחרים את "נורמן" של יוסף סידר, שבו משתתף גיר. אברי גלעד, למשל, אמר שהוא לא יצפה בסרטו אף על פי שתכנן לעשות זאת, וגם ידיר רגליו מצפייה נוספת ב"אישה יפה".

גיר כמובן אינו הראשון. כבר הגיעו לכאן עשרות אמנים בינלאומיים שנחתו בארץ, ביצעו את הסיור הקבוע של "יד ושם", הכותל, סיור בחברון, פאב בתל אביב, ויצאו מפה עם דעות זריזות ומגובשות נגד "הכיבוש" ובעד "הנשים הישראליות".

ואומרים חלק מהישראלים, במידה רבה של צדק, אתם - אמנים גדולים מחו"ל - אל תגידו לנו איך לחיות כאן. אנחנו אלה שמשלמים, מממנים, מתגייסים, מצביעים, נהנים מהפירות וגם סובלים מההחלטות של המדינה המטורפת שלנו. אז אל תבואו לנו מהוליווד ותגידו לנו את מי לכבוש, על אילו שטחים לוותר ואיזה טעם של במבה הכי מוצלח.

אז נכון, לשחקנים ולזמרים מחו"ל אין שום עמדה טובה יותר מכל אזרח ישראלי שחי כאן. מה יודע ג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד", שביקר פה כבר פעמיים והתפלא שעוד לא עשינו שלום) שלא יודע יהודה קוסטנזה שגר בראשון לציון, וגייס את הבן שלו לצבא. ובמיוחד כשהדעות שלהם הן בדרך כלל ילדותיות. הם מזדהים עם הצד שהוא לא שלנו, הם תמיד "בעד השלום", כאילו שאנחנו נגד, מקפידים להעביר ביקורת על העוול, וחוזרים לווילות המפוארות שלהם בלוס אנג'לס. עוד לא הגיע לכאן מגה־סלב עולמי, שאמר בצאתו מרחוב השוהדא בחברון, וואללה אין לי מושג מי צודק, מה אני? כולה זמר.

ובכלל, למה בכלל שחקנים מטרידים את עצמם בדעות? שחקן - אפילו אם הוא ריצ'רד גיר, הוא בסך הכל אדם שמסוגל לזכור רפליקות ולגלם דמויות. אלה כל הכישורים שלו. איש שאומרים לו להתנהג במשך חודש כמו נהג אוטובוס, מאהב לטיני, עורך דין צמרת או הומלס, והוא עושה את זה בכישרון כזה או אחר. הדעות שלו לגבי העולם או הסכסוך הישראלי־פלסטיני מעניינות כקליפת השום של אשתקד.

להסבחר את המציאות גם לנודניקים. רוג'ר ווטרס, צילום: רויטרסלהסבחר את המציאות גם לנודניקים. רוג'ר ווטרס, צילום: רויטרס

לא תמיד יש צד צודק וצד טועה

אבל, ברם ובניגוד לאמור, בכפר גלובלי אנו חיים. התמוססות הקרחונים באנטרקטיקה היא לא מטרד אישי של 30 אסקימואים. האפרטהייד בדרום אפריקה לא גרם רק לשחורים המקומיים ל"חוסר נוחות זמנית". מלחמת האזרחים בסוריה אינה בעיה פנים־סורית. ההפרדה הגזעית בארצות הברית לא הייתה בעיה פנים־אמריקאית. חיסול מתנגדי משטר פוטין ברוסיה אינו עניין פרטי של פוליטיקאים מהקרמלין, ואני יכול להמשיך עוד אל קונגו ותימן. אני פשוט צופה ב"רואים עולם" בערוץ הראשון, ואין לי מה לעשות עם המידע הזה.

העולם נחשף לתמונות ולקטעי יו־טיוב, וכולם משאירים לעצמם את הזכות להביע דעות, שנעות על הסקאלה בין צקצוק לשון נוסח: "מה שקורה שם, מסכנים הילדים", דרך פוסטים מזדהים ולא מועילים בפייסבוק, ועד לגיוס תרומות או הפגנות מחאה. וכנראה שזה המצב גם עם הבעיות בחצר האחורית שלנו, למשל בעיר הנהדרת עזה, על חצי מיליון התושבים בה, שחיים בצפיפות הגדולה ביותר בעולם ועתידה לקרוס בעוד כמה שנים. אז כן, אולי היה עדיף שהעולם לא היה מודע למה שקורה פה, ושלאף אחד לא יהיה אכפת, אבל זה קצת קשה אחרי שהמציאו את כל הסיפור הזה של פקסים, מדיה, רשתות חברתיות ואיך קוראים לזה, אה נו, תקשורת.

בעידן הזה, כמו שאומרים המבוגרים, כשכולם יודעים הכל, גם לריצ'רד גיר יש דעה. אז במקום להחרים את פינק פלויד על עמדותיו הבלתי הגיוניות של הנודניק רוג'ר ווטרס, או את הסרט "נורמן", או לא לצפות יותר ב"אישה יפה" - כאילו מישהו מסוגל באמת לראות את הסרט הזה שוב - אולי כדאי לנסות לשכנע את העולם שאנחנו הצודקים. לתפוס את ריצ'רד גיר באוזניים הגדולות שיש לו מהסרט, ולהגיד לו, התחלקת על השכל? אתה לא רואה מי בצד הנכון? או לפחות תבין, שהמצב מורכב, שלא תמיד יש צד צודק וצד טועה, שהחיים הם לא שחור ולבן, ושלפעמים לא כל אדם שמציע כסף כדי לשכב עם אישה, ישר יואשם בשידול לזנות.