אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שמו היה אנטון. גילו התקרב ל–30, עיניו שחורות כפחם, שערו שטני, גופו רזה, ללא שרירים הפורצים את חולצתו. כשהייתי בת 20, משוחררת טרייה מהצבא, עברתי לגור לבד בדירה ישנה בחולון, והוא זה שהעביר לי את הדברים. פרסום בפורום באינטרנט סיפר על "אנטון המוביל", שמבצע הובלות קטנות במחירים עוד יותר קטנים, תפס את עיני. בוקר אחד, קצת לפני פסח של 2010, טלפנתי אליו.

אנטון: "דא?".

אני: שלום, אנטון?

אנטון (ברוסית): "טי גבריש פרוסקי?" (את מדברת רוסית?)

אני: "לא, לא, רק עברית".

אנטון: "אני עולה חדש, עברית קצת".

אני: "הא".

אנטון: "את רוצה אוטו בשביל בית שלך?".

אני: כן, כן. בחולון, מחר. אין הרבה דברים לקחת".

אנטון: "יש לי, איך אומרים, יש לי, אוטו קטן".

אני: "זה בסדר, יש לי רק ספה, מקרר קטן ומחשב".

אנטון: "300 זה בסדר?".

אני: "בטח. זה טוב מאוד. תודה, אנטון".

אנטון: "או–קיי, עכשיו להתראות".

###

אנטון ניתק את הטלפון עוד לפני שמסרתי לו את הכתובת. כשהתקשרתי שוב כדי לקבוע שעה ולמסור את מקום האיסוף, הוא אמר לי לשלוח הכל באס־אם־אס.

למחרת, בשבע בבוקר, כבר הייתי לבושה בג'ינס עם קרעים ובחולצת בית ספר שנשארה לי. עמדתי בפתח בית הורי, כמה תיקים מונחים סביבי. היו לי גם מקרר קטן שקניתי מפנימייה דתית שנסגרה בסוף הרחוב, מחשב וספה שנתנה לי דודתי.

הורי לא יצאו ללוות אותי. הקשר שלי איתם לא היה כמו בסיפורים היפים שסיפרתי לכם לא פעם. בתקופה ההיא הם היו עסוקים בחובות, בגירושים ובעיקר בעצמם. כאילו שכחו את תפקידם כהורים. איני מאשימה אותם. לא יודעת איך הייתי נוהגת במצבם. אבל השנים ההן פיזרו בי צלקות.

בשבע ודקה נכנס רכב מסחרי ישן, מקרטע, למגרש החניה החולי בפתח הבית. הרמתי את התיקים ולבי החל לפעום. רציתי כבר להגיע לדירה החדשה, להשאיר את כל העצב מאחור. אנטון פתח את הדלת החורקת בבת אחת ונתן בי מבט נטול רגש. הוא היה ענייני, כמעט סובייטי. ואז ניגש אלי, לקח את התיקים ושאל: "את מרסל, נכון?".

"דא", עניתי לו ברוסית, מנסה לשחרר ממנו חיוך. נכשלתי, אז החלטתי לא להציק לו יותר. אנטון ביקש ממני להיכנס לרכב ולשבת בזמן שהוא מעמיס את הדברים. הסתכלתי דרך החלון המאובק. אף על פי שהיו אלה ימי ראשית החורף, הוא הזיע המון. הגופייה שלבש נדבקה לגופו. לצד כיסא הנהג נח בקבוק מים ריק. תהיתי כמה זמן הוא כבר עובד היום. נראה לי שאת המקרר הראשון הרים עוד לפני שהשמש עלתה.

אף על פי שאומרים שחזרה אחורה, לפני התחלה חדשה, מביאה מזל רע, הרשיתי לעצמי לקחת את הסיכון: לקחתי את בקבוק המים מצד המושב וירדתי מהאוטו.

"סליחה", אמר אנטון, "כמה דקות, חרשו?".

"אין בעיה, אנטון", השבתי לו, פתחתי את השער הלבן ונכנסתי אל בית הורי. הם עדיין ישנו, כאילו בתם לא עוזבת לראשונה את הבית. הוצאתי מהמקרר בקבוק מים קרים ושפכתי לתוך בקבוקו של אנטון. אחרי זה הוצאתי מהארון בייגלה, תפוצ'יפס וכמה שוקולדים והכנסתי הכל לתוך שקית. יצאתי החוצה, המגרש היה ריק, אנטון עמד ליד האוטו ושאל: "צריכה עוד משהו?".

"לא. קח, זה בשבילך, שיהיה לך לכל היום", הגשתי לו את הבקבוק והחטיפים. זו הפעם הראשונה שראיתי אצלו רמז לחיוך. הוא הסתפק ב"ספאסיבה", תודה.

בנסיעה, ברמזורים בין חולון הישנה לזו הישנה יותר, הבטתי בידיו הגדולות והקשוחות שהיו מונחות על ההגה. שאלתי אותו: "אתה הרבה זמן בארץ?".

"לא", הוא ענה והראה לי באצבעותיו את הספרה שתיים.

"רק שנתיים? אתה ממש עולה חדש", אמרתי. אחר כך סיפר לי, בעברית מתובלת בקללות ברוסית, בכל פעם שלא הצליח להסביר את עצמו, שאביו היהודי עלה ארצה כבר מזמן עם שאר אחיו, אבל בגלל טיפולים שעברה אמו ברוסיה, הוא רצה להישאר איתה שם. רק בן 7.

תוך חצי שעה היינו כבר בבית החדש–ישן. אנטון העלה את הדברים במהירות ועמד במרכז הדירה. "זהו", הוא אמר.

מסרתי לו שלושה שטרות של 100 שקל ועוד שטר של 20. "סליחה", לחשתי, "אין לי יותר". אנטון אפילו לא הביט בכסף, רק לקח אותו ואמר: "הכל בסדר". פתאום הוא קילל ברוסית וירד למטה. לא כל כך הבנתי מה קרה, חשבתי שאולי איחר לעבודה הבאה, אז פתחתי את הדלת וצעקתי: "תודה, אנטון, תודה רבה, אני אמליץ עליך".

###

נשארתי לבדי בבית. בחנתי את המקום שעומד להיות מעוזי בשלוש השנים הבאות והוצאתי אוויר. הרגשתי שתקופה טובה עומדת בפתח. הסתיימו המריבות על כסף, הוצאות לפועל, צעקות, בכי וחגים הרוסים בחסות הורי. עכשיו אני דואגת לעצמי. לא שינתה לי העובדה שבאותה התקופה לא עבדתי ולא היה לי מושג מאיפה אביא כסף לשכירות הראשונה. הייתי בבית שלי, עם כמה רהיטים יד שנייה או שלישית, וזה הספיק לי.

דפיקה נשמעה בדלת. הראשונה בבית החדש. פתחתי אותה ואנטון עמד שם. הוא הזיע פחות ומשהו בפניו התרכך. "קחי", הוא מסר לי בריסטול מגולגל. "ברוסיה אני כל הזמן ציירתי, הרבה הרבה ציורים, אין מקום בבית, קחי".

פתחתי אותו. בעפרון פחם ובקווים מדויקים, שורטט הכותל המערבי ועליו שלוש ציפורים. האחת מחזיקה עלה של זית, השנייה מחייכת, והשלישית מביטה אל מגדל דוד. הרבה ציורים המוקדשים לירושלים ראו עיני, לא כזה.

"זה נפלא, אנטון", אמרתי.

"קראסיבו?", הוא שאל.

ידעתי שקראסיבו זה "יפה", אז פרגנתי. "יפה, יפה מאוד. אתה יכול לתלות לי?".

אנטון קפץ על ההצעה, הוציא נייר דבק שחור מכיסו ושאל: "איפה?".

"ליד החלון", אמרתי, "כך אראה ממנו גם את חולון וגם את ירושלים".

אנטון תלה לי את הציור וניגש אל הדלת. "זה קשה פה בישראל", הוא הביט בי, "אבל ברוסיה קשה יותר, כי זה לא בית".

"תודה, אנטון", אמרתי, "תודה על הכל". כשהסתובב לצאת, שאלתי: "ואמא שלך? איפה אמא שלך היום?".

"ברוסיה", הוא הסביר. "רצתה שאני אבוא לפה".

"אבל היא חולה, לא?", שאלתי.

"כן, אבל אמא יותר חולה כשרואה את בן שלה הולך עצוב".

הרגשתי דקירה חדה בלב. אנטון הוסיף: "אבל בקיץ אני הולך רואה אותה, עכשיו עובד קשה ובקיץ הולך לאמא. הכל בסדר". בפעם הראשונה הוא הציג חיוך מלא. ואז נפרד ממני לשלום וירד במדרגות.

התיישבתי בספה הדהויה שקיבלתי מדודתי, ניצלתי את ההד שהפיק סלוני הריק וזמזמתי לעצמי את מנגינת שירו של רבי יהודה הלוי.

"לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב".

חשבתי על אמו של אנטון. ועל לבה. האם תעמוד במרחק מהילד שניחם אותה בזמן כאב ומחסור. חשבתי גם על אמי, הישנה, שלא קמה לעזור לי, להיפרד ממני או לתת לי ברכת הצלחה. לבי עדיין נצבט.

חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאסע לכותל ואטמין פתק לרפואת אמו של אנטון. הבטתי בציור וחשבתי שאולי אני צריכה גם פתק עבורי.

את אנטון לא ראיתי יותר, אבל תמונתו עוברת איתי מדירה לדירה. עכשיו היא מונחת מעל פלזמה מפוארת, לצד ארון משקאות ומדף ספרים. היא מזכירה לי את המצוקות שאסור לי לשכוח.