אתמול כאבה אוזני השמאלית. בשלב כלשהו של הערב זוררתי בעוז, ובערך בשמונה בערב טיפס חום גופי אל הגבול המסכן–חיים ממש של 37.7 מעלות צלזיוס. בהתחשב בעובדה שלא היה בטלוויזיה מה לראות חוץ מכדורגל–נבחרות (כמו כדורגל, רק פחות מעניין), הרי שהתחושה הייתה שהחום העז הגיע לפחות ל־37.9. זה היה השלב לנקוט פעולה דחופה: בכוחות על־אנושיים גררתי את גווייתי אל המטבח וניסיתי לבצע בה החייאה עצמית בעזרת שילוב של תה וגלידה, לסירוגין, מה שהוסיף לרשימת החוליים גם כאב שיניים.

מאחר שיתומי לעתיד לא היו בבית, חשבתי שמא אסכם בקצרה את חיי, בכתב, כדי שילדיהם, נכדי שלא יכירו אותי לעולם, יוכלו לדעת כמה פרטים על סבא.

ברגליים כושלות אף יותר משל כדורגלן בנבחרת ישראל עשיתי את דרכי אל המחשב: גם כדי לכתוב הספד קצר לעצמי, תהיה נשמתי צרורה בצרור החיים, וגם כדי להיפרד מכמה ידידות סקנדינביות שעשו עלייה וירטואלית לארץ הקודש ומצאו בית חם אצלי על ההארד–דיסק. קליטת עלייה, כידוע, מצווה גדולה היא, אבל עבדכם המנוח איש צנוע היה בחייו, כזה שסבור שאין צורך לפאר את דברי ימיו גם בפרשיות עלומות מעין אלה - מה גם שלא תהיה לי שום דרך להסביר מה הן עושות בשבעה.

אופס, שכחתי, גם אני לא אהיה שם אלא ברוחי - נו, טוב, אחרי הכל יש גם יתרונות למוות שעומד לבוא עלי בחטף. התחנה הבאה הייתה חדר האמבט. "מהר", חשבתי - מנסה לא להתיש את שארית כוחותי במילים מורכבות: "גילוח, מקלחת, תחתונים חדשים". אם לא בחיי, אזי לפחות במותי - איראה כמו בן אדם בשעה שאשכב לי שם בארון הפתוח בעוד הקהל המתייפח עובר על פני.

את הגילוח דחיתי לבסוף, אחרי שנזכרתי שעם כל תשוקתי לארון קבריולט, הרי שאני עומד למות כיהודי בישראל ולא כאיטלקי בהוליווד, אבל על שני הסעיפים האחרים לא פסחתי - אפילו השקעתי בבוקסרים הכי יפים בארון, אלה שעוד ניתן לזהות בהם שרידי גומי סביב קו המותניים.

האישה מצדה - גיבורה אמיתית - הצליחה לכבוש את יגונה בצורה מעוררת השתאות והמשיכה לחלק לי הוראות הפעלה שונות בטון ששמור לקצינים בוורמאכט, כאילו כלום. מסכנה שלי, מאמצים כה גדולים היא השקיעה בהעמדת הפנים המושלמת הזאת, משל כל זה אינו נוגע לה כלל ועיקר, עד שהמחווה נגעה ללבי. במיוחד הקטע שבו היא גוערת בי במילים קשות על ששוב חלפה לה השבת בלי שהצלחתי לבצע תיקונים פעוטים בבית, כאילו לא הייתי על ערש דווי.

חלקת גדולי האומה בהר הרצל. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

גם הצאצאים השקיעו מאמצים כבירים בלשדר "עסקים כרגיל":

"יש משהו לאכול?", תהתה הגדולה, כמעט בלי שום רעד בקולה.

"תעיר אותי מחר בשבע וחצי בבוקר", תרם אחיה את חלקו לתוכנית ההונאה.

"אני לא רוצה מלפפון חמוץ בסנדוויץ' לבית הספר", אמרה הקטנה. חיים של אבא בלב אתם, בטח אמם הנחתה אותם להמשיך להתנהג כרגיל.

והכלבה? מה יהיה על הכלבה - שרגילה לטיול ממושך מדי בוקר, להאכלה בלתי מבוקרת בצ'ופרים, לפינוקים ולדברי כיבושין שנלחשים אל אוזנה השמוטה. מילא אדם יכול לקלוט, להבין, להפנים, אבל מה יהיה על החיה האומללה שקשורה אלי בעבותות וברצועה? החלקתי את פרוותה הרכה, והיא - יצור רגיש ורב־תבונה - ליקקה ארוכות את מפשעתה כדי שלא אראה את הדמעות שבוודאי נקוו בעיניה.

נו טוב, חשבתי לעצמי, יקירי אולי מתמודדים היטב עם המצב החדש, אבל מה על עם ישראל? האם יוזכר שמי ברבים בצירוף הסיומת "הניח אחריו אישה ושלושה ילדים", ואם כן, האם במקום מכובד בין ענייני התאגיד לעיצומי האחיות? או שמא אי־שם בירכתי המבזק בצמוד לתחזית?

באפיסת כוחות רבצתי על הספה, חלש אפילו מכדי להחליף ערוצים בטלוויזיה בכוחות עצמי. עוד מעט פסח, הרהרתי, מה יהיה בליל הסדר בהיעדרי? מי ידהים את כולם עם השוס על הסיבה בעטיה אוכלים ביצים קשות במי מלח (בטוח שלא שמעתם, אספר לכם בהזדמנות, כלומר אם ניפגש אי־פעם בעולם הבא), ומי ישבש את "ויענונו" ל"ואנונו" - שזה, כידוע, מצחיק אפילו את הדמויות המאוירות של הפרעונים בהגדה. ומי ישתה את היין מכוסו של אליהו?

אלא שאז, בעודי נפרד מחיי, התעטשתי שוב - ושמתי לב שהאוזן כבר פחות כואבת ולרגע חשבתי, אחרי שהייתי כבר בצד השני - שאולי כל החום הזה היה בעצם מהתה.

אפשר לעצור את מכות המכוש על אדמתה הסלעית של חלקת גדולי האומה בהר הרצל, אפשר לבטל את נוהל "חבצלת" בתקשורת, הלימודים במוסדות החינוך יתקיימו היום כרגיל, גם העלייה הווירטואלית מסקנדינביה תימשך כסדרה. ברוך רופא חולים וברור שאחליף את הנורה בכניסה, מאמי, מי אם לא אני?