רעם החריד אותו משנתו דווקא כשהצליח להתחייב לה, אפילו ליהנות ממנה, ליהנות עד כדי כך שסבר לרגע ששבת היום, אבל רעם שני שנשמע כאילו התפוצץ בגינה גנז את האשליה הזאת כמפקד שמורה להתנתק מניחוח אבקת הכביסה הביתית של מדי הא' ולשלוף את הב' מתחתית הצ'ימידן. מצחיק, הוא חושב לעצמו, 30 שנה חלפו מאז הטירונות שלו, ועדיין היא חיה בעולם הדימויים שלו, הגם שזה כמה שנים לא קוראים לו אפילו למילואים.

הוא מתיישב על שולי המיטה, מנסה להחליט אם קר או חם: בטי–שירט לבדה קר, עם הסוודר חם, ובעודו מתמודד עם ההחלטה הלא ממש גורלית, הוא נזכר איך היה מזדקף בשק השינה והיריעה של אוהל הסיירים, רטובה מטל, הייתה נדבקת ללחיו ומרסקת כל שריד של נמנום בעוד הוא נאבק בנשק הקר כקרח שנצמד לירכו ובחוץ כבר מקריא החניך התורן את השניות עד לריצת הבוקר. מצחיק איך כמה חודשים מלפני שלושה עשורים נצרבו בו לכל החיים. אולי זה הגיוס המתקרב של בנו, אולי העונה הזו בשנה. “30 שנה, לך תזכור", כמו שאמר פעם ויקטור חסון.

הגשם בחוץ מתחזק, והוא מחליט שיוותר היום על האופנוע ויתנייד במונית: “מלקושלאמאשלו" הוא מקלל את הגשם, צוהל כאילו הגה את הברקת השנה. אולי יעלה לפייסבוק ויחכה ללייקים? הוא תוהה לרגע ונעצב מיד: מתי החליף חיוך אמיתי בכמה עשרות אגודלים מאוירים? יום ראשון תופס אותו תמיד בהפתעה: הן רק אתמול היו לו תוכניות גדולות לוויקאנד, והנה זה כבר פנה–חלף לו: ארוחת ערב, ענייני משפחה, כדורגל בטלוויזיה ונגמר.

“שוב לא שקט, שוב מתוח ובועט", הוא מזמזם לעצמו, אבל כשהוא מגיע לפזמון עם “אמא מבשלת בשבילך" הוא מחייך: כבר שנים שהוא מבשל בעצמו, לפעמים אפילו בשבילה. כשהוא מזדקף סוף־סוף, כואב לו בגב התחתון. מתי הפך הגוף מנכס לנטל? הוא תוהה ומחליט מיד שלא להתמכר למחשבות האלה שאין רעות מהן בפתחו של שבוע עבודה חדש ועמוס שמצפה לו מעבר לדלת, מעבר לקו הטלפון, מעבר למחשב הסגור שמכיל כבר מיילים שדחוף לענות להם, מעבר לשיא. ועל הדימוי האחרון הוא מתרעם: השיא עוד לפניו - שהרי אם היה סבור אחרת, לא היה מצליח לשרוד אפילו את השעה הקרובה.

זיפים לבנים שהיה מעדיף לכנות “כסופים" מעטרים את פניו, והוא תוהה אם להתגלח או להמתין לפגישה המחייבת הבאה. בימים כתיקונם הוא היה מתמסר עכשיו להכנת ארוחות בוקר לילדים, אבל הגדולה כבר בדירה משלה, אחיה ישן גם הלילה אצל חברתו, ורק הקטנה בבית - וגם היא בחופשה שפירושה יקיצה מאוחרת.

לכלבה, לעומת זאת, אין חופשה ולפיכך גם לו: מלקושילירבאק (או איך שקרא לו מקודם) או לא, היא צריכה את הסיבוב שלה ממש כשם שהוא צריך את הקפה החזק מדי שלו. והם יורדים במדרגות, היא בריצה מתנשפת והוא בכפכפים, מנסה לאזן בין הרצועה שלה בידו האחת לבין שקית הזבל שבידו האחרת ומציין לעצמו שהיא נרגשת הבוקר במיוחד, כנראה בשל הגשם שרענן את כל ריחות שתן הכלבים ברחוב: כל אחד והאי־מיילים הדחופים שלו, הוא חושב כשהכלבה טומנת את חוטמה בשלולית ועוטה הבעת חשיבות כמנסה לפצח תעלומה בלשית מורכבת.

עוד מעט יבוא הפסח ועמו הדיונים על מתי לצאת לדרך: בצהריים כשעוד פנוי יחסית או בערב, שמאפשר שנת צהריים קטנה, אבל מעניש בשלוש שעות על הכביש. עם הדיונים יבואו גם הוויכוחים שיזרעו את זרעי הריבים שיבואו בחג עצמו או בחול המועד או בשבת או בחג השני. למה מוכרחים לריב בחגים? כנראה שלא נועדנו להעביר ימים שלמים ביחד אפילו עם הקרובים לנו ביותר, לא כל שכן עם המשפחה המורחבת. רק שהוא כבר לא רב: שתיקות רועמות וארוכות מדי החליפו את הרגעים שבהם היה פעם שש אלי קרב. כי מה זה משנה לאן נוסעים ומה אוכלים ועם מי מדברים או לא, כשכל מה שהוא רוצה באמת זה לשבת במקומו הקבוע על הספה בסלון ולצפות בכדורגל עד שיתנמנם?

כשהילדים היו קטנים יותר, היה רוכש מצות כדי לפתוח להם בוקר ראשון של חופשה במצייה - והגן הספרדי היה קופץ לו כשראה איך הם מעדיפים אותה בסוכר במקום במלח ופלפל. עכשיו אפילו זה לא נדרש ממנו, והוא לא יודע אם לחוש הקלה או מועקה. צמרמורת מטלטלת את גבו: כנראה טעה כשסבר שחולצה בלבד תספיק. הוא לובש סוודר אפור עבה וחושב שמקסימום יסיר אותו כשיתחמם. אם יתחמם.