כפי שקוננתי בשבוע שעבר, המוזיקאים הישראלים החליטו להתאבד באופן קולקטיבי ולהשיק קרוב ל–30 אלבומים חדשים באותו זמן ממש, מסונוורים מהבטחת השווא "מתנה לחג". מתוך השיטפון הזה היה חשוב לי לדוג כמה אלבומים נהדרים, שקצת הלכו לאיבוד בתוך המסה הקריטית, וראויים להתייחסות פרטנית.

ראשון ומקסים במיוחד הוא "זיכרון ילדות" של יותם בן חורין. בן חורין הוא כבר שחקן ותיק במוזיקה הישראלית, בעיקר כבסיסט, סולן וכותב השירים המרכזי בלהקת הפאנק־רוק החיפאית הוותיקה יוסלס איי.די, הקיימת כבר 20 שנה. אבל לצד הפאזה הרועשת הוא מטפח כבר שנים אישיות מוזיקלית אלטרנטיבית ופולקית בהרבה, בין היתר כנגן של דני סנדרסון וגם באלבום הסולו הראשון שלו באנגלית, "Distant Lover".

עכשיו הוא משיק אלבום ראשון בעברית, שכשמו רצוף בזיכרונות ילדות, בצילומים ישנים מהאלבום הפרטי ובצליל ישראלי "של פעם", שללא ספק מושפע משהות ממושכת לצד סנדרסון. וזה טוב. בן חורין עושה הכל באופן פשוט. המילים ישירות ולא מתחכמות, הלחנים מלודיים ולא מורכבים במיוחד, וגם השירה בלתי אמצעית. לא כמו "זמר". אבל החיבור של כל הרכיבים מצליח ליצור חוויית האזנה מרגשת מאוד. אתה מרגיש כאילו אתה צולל לתוך סרט אוטוביוגרפי של מישהו שאתה לא מכיר, אבל קולט בתוך שיר או שניים שכבר נפגשתם.

בן חורין מתוגבר כאן במוזיקאים אדירים, כמו ג'נגו על הבס, רן שמעוני בתופים והופעות אורח של סנדרסון ותמר אייזנמן בגיטרה ואלון אולארצ'יק בבס. ויחד איתם נוצרו כאן עשרה שירים יפים–יפים שאתם חייבים להקשיב להם.

עושר ומורכבות אופטימית

מישראל של פעם לישראל הנוכחית. ההרכב רבע לאפריקה, שבבסיסו עומדים אליסף בשארי ויקיר ששון, משלב מוזיקה ערבית, אפריקאית, תימנית, ג'אז ופאנקי, בתמהיל שיש בו הרבה עושר, מורכבות מוזיקלית ובעיקר סוג של אופטימיות, שקשה מאוד למצוא כרגע במוזיקה הישראלית.

הדרך שבה נוצרו השירים יכולה להסביר את האופטימיות הזאת. בשארי וששון הכירו, התאהבו (אמנותית, אמנותית) והחליטו לבחון את החיבור המוזיקלי ביניהם במסע להודו. שם, על החופים של גואה, החלו להיווצר השירים שגם נוסו על תיירים מכל העולם, כששני הישראלים תכננו מראש אילו מוזיקאים יוציאו את הסקיצות שלהם לפועל. מה שקרה, בתיאום כמעט מוחלט לתכנון המקורי, כששבו לארץ ועבדו על האלבום ביפו.

הם קוראים לצליל שלהם אפרו–ערב (ה"רבע" מתקשר לרבעי הטון של המוזיקה הערבית), אבל נשמעים ישראלים לגמרי. ההרכב הנוכחי כולל בין היתר עוד חשמלי, סקסופון, גיטרה חשמלית, בס, חצוצרה וסינתסייזר. השירים, חלקם בעברית חלקם באנגלית, לצד קטעים אינסטרומנטליים, מצליחים להיות מלאי שמחה מבלי לחטוא בקלישאות ניו־אייג', ונכנסים קצת לתוך החלל הגדול שנשאר פה בתחום להקות השמחה אחרי הפירוק של שוטי הנבואה.

היהלום השלישי הוא "רחובות וקסמים" של איתי בלטר, היוצא 12 שנים אחרי אלבום הבכורה המקסים שלו, "השמש הרוח השד והים". בלטר הוא טרובדור אמיתי, מהסוג הישן. השירה שלו היא לא "יפה" במובן המקובל, אלא משרתת בראש ובראשונה את התחושה ואת האווירה שהוא מבקש להעביר. אווירה אפלולית, רוויית קושי וחספוס, עם רגעים קטנים ויפים של אור הפורץ מבעד לסדקים.

האלבום שלו כולל שמונה שירים, כמעט כולם כתובים סביב סיפור דומה של פרידה מבחורה שטלטלה את עולמו. הוא מקנא לה, שבור בגללה ומתגעגע נואשות, אבל גם מבין אותה ודואג לה. עדיין. "תסתכלי מסביבך, מי באמת חבר שלך?", הוא שר לה, ומשחזר: "נשענת על הקיר וחיכית, ארזתי לך את הבגדים. חיבקת אותי ובכית, החזרתי אותך להורים. בדרך הכי ארוכה, ידעתי אחר כך אני, נוסע את זה חזרה, עם שדים בכיסא לידי".

המלנכוליה הזאת, המוגשת באופן הכי טבעי ונטול התייפייפות, עטופה בהרכב מינימליסטי של גיטרה, בס ותופים (יובל שפריר) ובהפקה מוזיקלית מוצלחת של אמיר גרומן, מלהקת מריונטה סול.