כל אנשי רדיו 103FM ישבו בכיסאות לבנים עטופים בד לבן וחגיגי. הם חייכו למלצרים שמילאו להם יין בכוסות, רוסטביף בצלחות, והחליפו קעריות סלטים שהתרוקנו בקעריות גדושות וכבדות יותר.
בדרך כלל כשאני פוגשת את אנשי הרדיו, המפיקים, טכנאי השידור, השדרנים, המזכירות ואנשי האינטרנט, אני מחייכת אליהם, מחליפה עמם מילה, בדיחה או איזו אנקדוטה חמודה, מגישה את התוכנית שלי וחזרה אל ביתי. משום שהתוכנית משודרת פעם אחת בשבוע, לא באמת הצלחתי לפתח חברויות של ממש. מעולם לא יצאתי להפסקת צהריים בחברת אחד הטכנאים או פתחתי קופסה עם אוכל טרי שהבאתי מהבית. גם לא הצטרפתי לאחד מימי הגיבוש, כמו שיש בכל חברה מדי פעם.
אשקר אם אומר שזה לא חסר לי. שהפרילנסיות שלי לא מעציבה אותי לפעמים, ושולחת אותי לשוטט ברחובות תל אביב, לשבת בבית קפה לכתוב טור ולשוב אל ביתי לבדי, לפחות עד שמגיע בן זוגי מהעבודה שלו.
כשהזמינו אותי להרמת כוסית לכבוד חג הפסח, יחד עם שאר עובדי הרדיו, לא הייתה שאלה בכלל. קבעתי תור לספרית, לבשתי שמלה מעט מוגזמת והגעתי מוקדם למקום שנקבע.
נתן זהבי כבר ניצב שם בפינת העישון, מתווכח עם מישהי שהתהדרה בכך שהיא מחבבת את ביבי. פרופ' רפי קרסו קיבץ את כל טכנאי השידור שלו והבהיר להם: "אנחנו יושבים יחד". המזכירות ומנהלות החשבונות התפעלו מתמונות נכדתה של אחת מהן, והמנהלים היו עסוקים במינגלינג.
תחילה פחדתי שאהיה אבודה, בודדה בין כולם. אבל אחרי כוס היין השנייה מצאתי את עצמי נודדת בין קבוצה לקבוצה, משוחחת ומגלה שבשלוש שנות השידורים שלי הפכתי להיות בת בית הרבה יותר מכפי שחשבתי.
יצאתי אל המרפסת, וחמש דקות אחר כך הייתי בעיצומה של שיחה עם איציק. אתם מכירים אותו כאיציק הליצן. הוא סיפר לי על אובדן אמו, ועיניו גילו לי שגם ליצן יכול להיות עצוב. כששאל אחד המפיקים למה לא מתחילים את הרמת הכוסית, הייתה מי שענתה שמחכים לשדרי הספורט.
שעה אחר כך הם הגיעו, ישר משידור. רון קופמן וחולצתו השחורה, יוני הללי עם החיוך, ואחריהם בתזמון מדויק אלמנתו של מאיר איינשטיין ז"ל ושתי הבנות שלהם. כולם התיישבו סביב אותו השולחן. כשנכנסה משפחת איינשטיין, האולם השתתק מעט. אני מניחה כי הכאב טרי והעובדים לא רצו להיראות כחוגגים מדי. ואז מישהו לקח את המיקרופון, ביקש מאיתנו לשבת והערב החל.
האורות כבו, מסך גדול ירד מהתקרה ומקרן ישן נדלק. והנה תמונתו של מאיר החייכן, שופע השיער, אוחז במיקרופון ומביט על שאר חברי הפאנל סביבו באולפן. במשך עשר דקות הושמעו קטעים שבהם מאיר שוחח עם קופמן, מליניאק, הללי, בדיחות שסיפר, רגעים מרגשים שצמחו מתוך תוכנית הספורט ומשפטים שנונים שאמר.
בסיום, כאשר האור דלק בחזרה, פני כל הנוכחים הופנו לשולחן הספורט ולמשפחתו של מאיר. כולם ישבו שם, מחו דמעה, נשכו שפתיים. רק אחד חסר, קופמן שיצא החוצה. אני מניחה שזה לא היה קל עבורו.
אחר כך קופמן והללי עלו ודיברו. קופמן, עם הציניות שאני כל כך אוהבת, אמר "אהבתי אותך מאיר, אבל גם ככה כולם מתים בסוף". יוני סיפר סיפור מרגש על מאיר ונחנק מדמעות. כשסיימו, הם חיבקו חזק את אלמנתו של מאיר ושבו למקומם.
###
אור, מנכ"ל הרדיו, לקח את המיקרופון ובירך את כולנו לקראת חג הפסח, אבל האווירה הכבדה במקום עדיין לא התפוגגה. עד שקם ממקומו האדון שכותב פה, כמה עמודים לפני. בידו האחת כוס וויסקי ובשנייה סיגריה כבויה, הוא ביקש את רשות הדיבור, שלא כהרגלו, כדי להגיד כמה מילים.
זהבי לקח את המיקרופון בידו וצעק לתוכו "לא אכפת לי מהחוקים שלכם, אני מדליק סיגריה". ואז הצית אחת, באמצע האולם. את דבריו פתח ב"ברכות" למי שלא הקפיד על שמו של מאיר ממש אחרי מותו. אחר כך התרכך וסיפר עליו, הצחיק את כולנו עד דמעות. הוא אמר שמשנת 1997 הרדיו הזה הוא בית בשבילו. שגם בזמן מחלה, משבר ועצב לא ויתר על כיסאו, על מקומו, על מאזיניו.
הבטתי באנשים היושבים באולם וחשבתי לעצמי אם בעוד 20 שנה גם אני אעמוד כך, כששמו של הרדיו מתנוסס מאחורי. ואז פתאום שמעתי "ומי צריך את מוסרי עם סיפורי שליחי הפיצה שלה". כן, הוא הזכיר אותי בנאומו. כולם צחקו, כולל אותי, והוא המשיך, החצוף. "בכל סיפור שלה היא מתאהבת בשליח פיצה או בזה מהמכבסה". צעקתי לו "נתן, תתחתן איתי". לאחר שסירב, כולם מחאו כפיים. הסמקתי, אבל קיוויתי שבעוד 20 שנה אני אהיה זו שאעמוד על הבמה ואנאם, בדיוק כמוהו.
###
מה אכתוב לכם, זהו חג החירות. במקביל לחובות שהמקצוע שבחרתי לעצמי גובה ממני - היעדר פרטיות, לו"ז לחוץ, טוקבקיסטים מרושעים - קיבלתי חופש לעשות את מה שאני רוצה: לטוס, לכתוב על מקומות בעולם, לאהוב, להתאכזב, לכתוב גם על זה. לשדר מדי רביעי בערב למאזינים עלומי שם ולהשמיע באוזניהם שירים שאני בוחרת.
נכון, אין לי אנשי משרד, ימי גיבוש, מישהו שמלמד אותי, ואני גם לא שותפה לרכילויות כמו בכל מקום עבודה. אבל באותו הערב הבנתי שגם המעט שיש הוא טוב. ובפה מלא, וללא שמץ של חנופה (אני נשבעת): זכיתי.
ההספדים המרגשים על מאיר ז"ל, העיניים של הליצן, חוצפתו של זהבי האהוב, טכנאי השידור טובי הלב והמנהלים שמתקשים לשבור דיסטנס גרמו לי להרגיש שבין האולפנים התוססים יש חברי אמת.
וכדבריו של קופמן: מה לי להתעסק בבדידותי, בתהיותי ובכתבי, גם ככה כולנו נמות בסוף.