1. אילו אני דונלד טראמפ, הייתי ממהר לתאם עם ראשי "יד ושם" סמינר מיוחד בן כמה שעות על השואה לכל אנשי הסגל של הבית הלבן והמועצה לביטחון לאומי. לא בושה, הרבה גופים עושים זאת, גם בישראל וגם בעולם. סמינר כזה מצמצם את הבורות, מקרב את ההיסטוריה, מסייע בהבנה (אם בכלל אפשר להבין) מה אירע ליהדות אירופה, ומיטיב את הטיפול בסממנים אנטישמיים הפוקדים את העולם ואת ארה"ב.
אילו אני דונלד טראמפ הייתי נותן לדובר שלי, שון ספייסר, לפרסם הודעה כי בשנה הבאה ביום הזיכרון לשואה יצעד הנשיא באושוויץ־בירקנאו ויוביל את "מצעד החיים". שלדון אדלסון ישמח להצטרף, גם נתניהו ואחרים מראשי יהדות ארה"ב. טראמפ חייב את זה לעמו שלו. לא לעמנו. אמירתו האומללה השבוע של דוברו על היטלר, ש"לא השתמש בגז", רק מחזקת את התחושה שהבורות וחוסר הידע מתקדמים ממש כמו הניסיונות להכחשת השואה וגילויי האנטישמיות.
טראמפ וממשלתו חייבים את זה לארה"ב, המבקשת לחזור להיות "השוטר העולמי", מעצמת־העל הנלחמת בכוחות הרשע. מאות אלפי אמריקאים נהרגו במסגרת כוחות בעלות הברית לשחרור מחנות ההשמדה ולמיגור האויב הנאצי. זו גם היסטוריה אמריקאית. הם היו הראשונים שנכנסו עם החיילים הרוסים יחדיו לתוך תאי הגזים והכבשנים.
2. בפקודה אחת קצרה, שאמירתה לא אורכת יותר מעשר שניות, מחק השבוע הנשיא האמריקאי את חיוכי הלגלוג והציניות מעל פניהם של מיליונים ברחבי העולם, ובהם מנהיגי העולם, חברי פרלמנט, גנרלים ועיתונאים (וכן, אני ביניהם) בשפות שונות. כך, בעשר שניות, במילה "מאשר", הפך טראמפ מבדיחה שהצליחה להסתנן לבית הלבן בעזרת הרשתות החברתיות, בעזרת השפה הלא דיפלומטית ובסיוע המרדת הציבור נגד השלטון, להפוך למנהיג עולמי, לראש מעצמה, לאיש רציני, ללוחם למען החלשים.
זאת ועוד: בתקיפת טילי הטומהוק נגד בסיס חיל האוויר הסורי שממנו המריאו המטוסים עם הגז, הצליח טראמפ להסביר לוולדימיר פוטין בשפה שהוא מבין כי אין לו כל כוונה לתת לרוסיה לנהל את העולם, לכבוש מדינות, לסייע לרודנים או לשלוט במזרח התיכון. בעשר השניות הללו מיצב את עצמו טראמפ כמנהיג שלא מדבר יותר מדי, לא מאיים, לא נותן אולטימטום, לא מאמין בדיפלומטיה במקום שמשתמשים בו בגז לרצח עם. הוא פשוט מחליט ופועל. לא מגייס דעת קהל, לא מגייס קואליציה בינלאומית, לא מכין חליפות ולא נותן לתקשורת לנהל ספקולציות. השיטה היא "לפני שעה תקפנו" ולא "אנו שוקלים לתקוף".
כך בדיוק צריך לנהוג מנהיג העולם החופשי מול כוחות הרשע בכלל ובמזרח התיכון בפרט. בהתנהגות הזאת של המנהיג השולף, איש שנעדר כל ניסיון צבאי, דיפלומטי או מדיני, שלא היה מעולם מנהיג פוליטי, לא מושל, לא חבר קונגרס ולא סנאטור - צפו כל המדינות היושבות ביציע, ובהן איראן. בעקבות התקיפה האמריקאית ונחישותו של טראמפ כדאי לשים לב לכמה נקודות שקשורות אלינו:
# הנשיא הקודם ברק אובמה הודיע כי הצליח לפרוק את סוריה מנשק כימי בעזרת מו"מ, פקחים וכו'. זה היה "פייק ניוז". מתברר שאסד חזק בלימודי כימיה יותר מהפקחים הבינלאומיים ואובמה כשל במשימתו ובהודעתו הפומבית.
# הפעילות הצבאית שמבצע צה"ל על אדמת סוריה למניעת זליגת נשק אסטרטגי מסוריה לידי חיזבאללה בלבנון (ובכלל זה נשק כימי) - היא פעילות חשובה מאין כמוה. תארו לכם הפעלת נשק כימי מלבנון לישראל.
# כשהיחסים בין רוסיה לארה"ב מתחממים וכאשר "המלחמה הקרה" מאיימת לחזור בגרסה מתקדמת, אנחנו צריכים לקוות שארה"ב ורוסיה לא ינהלו אותה דווקא כאן באזורנו. יש מספיק מקומות אחרים בעולם. הצרה היא שגם צבא רוסיה וגם צבא ארה"ב נוכחים כעת ב"מגרש המשחקים" כמה קילומטרים מצפון לטבריה.
# בדיוק את הנחישות הזאת שהפגין טראמפ, ללא הרבה דיבורים וללא הרבה איומים, הוא יכול להפעיל גם כלפינו, אם יחוש שאנחנו מפריעים לו לקדם מו"מ לשלום עם הפלסטינים. לי אין ספק שטראמפ מקנא באובמה על שקיבל פרס נובל לשלום בראשית תקופת כהונתו בלי שעשה דבר לשם כך. טראמפ יודע שאצל השוודים, בניגוד לאובמה, הוא יצטרך לעלות במדרגות ולא במעלית.
3. התקיפה של ארה"ב בסוריה היא מבצע קצר, פשוט ונקודתי לכאורה שמספק כותרות ותובנות רבות. הוא היה בעיקרו מבחן משמעותי ראשון לקבינט של טראמפ ולמרובע היחסים בין הבית הלבן, המועצה לביטחון לאומי, הפנטגון ומפקדת הכוחות המשולבים. לממשל טראמפ חסרים עדיין מאות אנשים לאיוש עמדות בפנטגון. הולך להם קשה. רוב אנשי צמרת הפנטגון והמועצה לביטחון לאומי הם מינויים חדשים, ובכל זאת הם הוכיחו יכולת תכנון וביצוע, לרבות בתיאום ובהודעה מוקדמת לבנות ברית.
בכלל, "תיאום" היא מילת מפתח באזור שלנו, והיעדרו תיאום כזה יכול לגרום כאן לאסון גדול מאוד. קחו את שמי סוריה למשל: תמצאו שם סורים, ישראלים, רוסים, אמריקאים, טורקים ואחרים, שלא לדבר על היבשה.
בעניין הזה צה"ל הוא שחקן חשוב, ועיקר מלאכת התיאום מופקד בידיו של תא"ל איציק תורג'מן, ראש חטיבת המבצעים בצה"ל, שכמה מהדיילות של אירופלוט כבר מכירות אותו. הוא כבר מבין, ודרכו גם הצמרת המדינית והביטחונית שלנו, שהרוסים אומרים ועושים סימנים שהם כאן ומתכוונים להישאר לשנים, באופן שיטמון לישראל בערבוביה הרבה מאוד סיכונים והרבה סיכויים.
4. בחג הפסח לפני 15 שנה, ביממות שלאחר הפיגוע הנפשע במלון "פארק" בנתניה, הבנתי שהכל משתנה. מבצע חומת מגן שהוביל צה"ל בגדה בהוראתו של אריק שרון עיצב מציאות ביטחונית אחרת ביהודה ובשומרון, באופן שאינו מחסל את הטרור, אלא מרסן אותו בעזרת האוכלוסייה המקומית.
המבצע, שארך חודשיים ובמסגרתו עברו כוחות צה"ל מבית לבית, פגע בתשתיות הטרור וצרב בתודעת הפלסטינים את המחשבה שיש להם מה להפסיד מטרור ומאלימות. זה לא עוקר שאיפות לאומיות, זה לא תחליף להסדר. זו הייתה מלחמה בטרור. בחומת מגן עיצב צה"ל דור מפקדים שלחמו בראש כוחותיהם וצברו מיומנות במלחמה בטרור ובראשם גדי איזנקוט, שהיה אז מפקד האוגדה ביהודה ושומרון.
בימים ההם, לאחר הפיגוע הנפשע, הבנתי כרבים בחברה הישראלית ששרון הוא מנהיג. ההבנה התגברה כשראיתי את אלפי המילואימניקים שלנו, ובהם רבים מקיבוצי השומר הצעיר, נאבקים על מקום בטיסת אל־על חזרה הביתה כדי להתייצב ביחידות. אלה היו אותם לוחמים שגדלו על שרון ממלחמת לבנון ועל השיר "רד אלינו, אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון...". הפעם הם נהגו אחרת, ההתייצבות לצה"ל הייתה 120%, אמון הציבור בצה"ל ובמבצע עמד על אחוזים גבוהים. ברגע ההוא הבנתי שאריאל שרון יוכל לקחת את מדינת ישראל לכל הסדר שירצה, לכל סיכון ולכל סיכוי.
כשעם ישראל רואה גב של מנהיג, הוא הולך אחריו; בגין, רבין, שרון. 15 שנה חלפו. שרון הביא להתנתקות מרצועת עזה - ובשיא כוחו הפוליטי נרדם. מבצע חומת מגן הוכיח כי ניתן וצריך להילחם בטרור בכל הכוח. זה לא טיול בפארק, אבל זה אפשרי. הוא הוכיח עוד משהו: מבצע צבאי הוא לא תחליף להסדר מדיני. מבצע לא נוטע תקווה, לא מפנה ייאוש, לא מביא עתיד. 15 שנה לחומת מגן ו־50 שנה לשחרור או לכיבוש הגדה המערבית (כל אחד שיגדיר לעצמו) ואנו לא משוחררים עדיין מהשאלה: מה הלאה?
5. זה היה אירוע מיוחד, שבו, כמו שאומרים, צבטתי את עצמי שוב ושוב כדי לוודא: ההיה או חלמתי חלום? לפני עשר שנים ערך אחיה של גאולה כהן אירוע מצומצם בביתו בהרצליה לכבוד גאולה, שזכתה בפרס ישראל באותה שנה. דודו אלהרר הנחה את הערב, וסביב השולחן בגינת הבית סבו בין היתר ראש הממשלה שרון, שמעון פרס השר בממשלתו, חיים גורי ורעייתו, האלוף יוסי בן חנן, ועבדכם - אז מפקד גלי צה"ל. והנה פתאום כל היושבים מסביב לשולחן מחבקים איש את רעהו ושרים ביחד את "שיר הרעות" של חיים גורי וסשה ארגוב. ואני לא מבין מה אני עושה כאן בדיוק ליד גורי האגדי, ליד פרס שיצק מים על ידיו של בן־גוריון, ליד גאולה הלוחמת וליד שרון הלוחם האגדי. וככל שהתחזקה השירה, כך נתחזקו החיבוק והצוותא. ואתה רואה את שני הזקנים הללו, שרון ופרס, יריבים פוליטיים שהקימו כאן בית, סללו דרך ושתלו עץ - ומבין שהמאחד חזק מהמפריד.
אני כותב לכם את הדברים גם כי ראוי שייכתבו וייכנסו לארכיון, וגם כי אולי מישהו צילם, אבל בעיקר אני כותב לכבודו של גורי, ש־70 שנה אחרי המלחמה עמד שוב עם הלוחמים בקרב גבורה נגד הסילוף, נגד העיוות, נגד גניבת הדעת בקרב על התודעה של גבורת "באב אל־וואד". במובן הזה חיים גורי ולוחמי תש"ח פרצו שוב את הדרך לירושלים וסיכלו את הניסיון לקרוא לשער הגיא על שם רחבעם זאבי (גנדי). לא משום שלא היה לוחם טוב - אלא משום שזה סילוף ההיסטוריה.
וכך הם עמדו בכל שבוע בדממה או בזמר בשער הגיא והשמיעו את זעקתם, עד שהבקיעה את החומות ברחוב בלפור. וסוף צדק להיעשות. כי "רעות שכזאת לעולם לא תיתן את לבנו לשכוח". ואני, בן של פלמ"חניק, מצדיע ללוחמי תש"ח ולגבורתם אז ועתה.
6. את יום חג הפסח שלמחרת הסדר עשיתי בביתי בקיבוץ. גם כדי לנוח מהבישולים ומהאירוח, גם בגלל חוסר הסבלנות לפקקים ולחניונים ואולי קצת לשם צבירת כוחות לקראת עידן הנכדים. כמי שנשבע אמונים למוזיקה הישראלית, האזנתי לה שעות ונתמלאתי געגועים והתרוממות רוח אדירה.
ואז נזכרתי במשפט שהשמיע פעם בפני המשורר נתן יונתן בקפיטריה של "על המשמר". "מעולם לא נוצח עם ששר את שירת ארצו", אמר - ואני מקווה שיתברר שצדק. בינתיים, עד היום, הוא צדק.
מועדים לשמחה ושבת שלום.