1. מדי בוקר, בשעה שבע ורבע, הייתה רבקה כהן, עובדת קופת חולים, נכנסת במהירות - כאילו מישהו רודף אחריה - לחנות מכשירי הכתיבה, העיתונים וכרטיסי הפיס של וילי הרומני ברחוב יהודה המכבי בצפון הישן של תל אביב. “בוקר טוב, תביא לי עיתון לדוקטור רוזן", הייתה זורקת לווילי, משאירה לו כסף קטן ורצה בחזרה לקופת החולים, כדי שדוקטור רוזן יוכל לשתות את הקפה שלו ולקרוא עיתון עד שיגיעו הפציינטים, בדיוק בשעה 7:45.

רבקה החלה את יום העבודה בניקיון חדרי הרופאים והאחיות כבר בשעה חמש לפנות בוקר. אישה קשת יום שמגדלת שתי בנות בגיל העשרה לבדה, אחרי שבעלה, כפי שהיא מספרת לכל מי שמוכן לשמוע, עזב אותה בשביל איזה קורבע בלונדינית מחבר המדינות, נעלם בלי לדאוג לשתי בנותיו והשאיר עליה את המעמסה: לפרנס אותן, לשלם משכנתה, ארנונה, לימודים ומה לא. היא יכולה לתת הרצאה ארוכה וממורמרת על איך אחרי שבועיים אין לה שקל והיא צריכה ללכת “לעשות משרדים" כדי שתוכל לשרוד עם בנותיה.

בגיל 40 פלוס רבקה נראית שחוקה, מעוכה, כואבת. הרופאים והאחיות בסניף קופת החולים שהיא עובדת בו קרוב ל־20 שנה יודעים על צרותיה ומנסים להתחשב בה במקסימום, אפילו אם לפעמים היא מקבלת התקפי זעם בלתי נשלטים, צועקת על פציינט שהתלונן שהשירותים לא נקיים, או על חולה אחרת שהתלוננה שנכנסה לעשות צרכים ולא היה נייר טואלט. גם רופאים ואחיות זוכים לפעמים למענה חצוף, כמו “מה את חושבת, שאני עבד מהסדרה ‘קונטה קינטה'?", או במקרים חמורים יותר, קורה שהיא צעקה לאחות ממוצא רוסי: “אתן עלייה של שרמוטולוגיה", אמירה שזיכתה אותה באזהרה שאם תחזור עליה לא תהיה ברירה אלא לפטרה חרף מצבה הכלכלי הקשה.

יום אחד, כשנכנסתי לחנות של הרומני בשעת בוקר מוקדמת לקחת את כרטיס מנוי הפיס שלי (לפני שביטלתי את הוראת הקבע), באה לי תחושה שאולי זה יום המזל שלי, וביקשתי מווילי כרטיס גירוד. גירדתי באטיות, מזמזתי את הזמן בפינת הגירוד, וכשהושלמה מלאכת הגירוד פלטתי “ישששש" ארוך וניגשתי לווילי לגבות 500 שקל. זכייה היא דבר משמח על הבוקר, שלא קרה לי הרבה זמן.

רבקה עמדה ליד וילי והחליפה איתו כמה מילים לפני שתיקח את העיתון ותרוץ לחדרו של ד"ר רוזן. “מה זה הגירוד הזה?", שאלה, “כמה עולה? איפה מגרדים?". וילי, שהריח לקוחה חדשה למחלקת המגרדים שלו, הסביר לה בסבלנות, הראה לה את מבחר כרטיסי הגירוד, ורבקה אמרה בחיוך מלא תקווה: “אני אנסה גם, תן לי את הכרטיס הכי זול". וילי נתן לה לבחור מהחבילה של כרטיסי הגירוד ב־5 שקלים. למזלה הרע היא הרוויחה 100 שקל, מה שגרם לה לצרוח צרחת שמחה די היסטרית יחסית לסכום הזכייה ולצאת מהחנות בצהלה כאילו נפתרו בעיותיה הכלכליות.

באותו יום האירה רבקה פניה לעובדי קופת החולים וללקוחות. הייתה לה הרגשה שהיא גילתה שיטה שתפתור את בעיותיה הכלכליות. כשסיימה את העבודה, החליטה לעבור ולנסות שוב את מזלה אצל הרומני. לקחה כרטיס גירוד אחד, לא יצא כלום. “כמעט זכיתי ב־5,000", עודדה את עצמה וביקשה עוד כרטיס. גם בכרטיס השני והשלישי היא לא זכתה. היא ביקשה חמישה כרטיסים, גירדה אותם בהיסטריה, וכשלא הביאו לה כל זכייה, התהפך לה מצב הרוח והיא החלה לקלל. וילי הרגיע אותה ואמר לה שתנסה מחר.

היא התעקשה וחיסלה את הרווח של 100 השקלים מהבוקר, וגם הוציאה את 20 השקלים שהיו מיועדים לנסיעות באוטובוס על עוד ארבעה כרטיסים, שהחזירו לה את ההשקעה. הרומני, שידע על קשייה, התחנן שתעזוב ושתנסה מחר. היא התעקשה ונותרה בלי אגורה, ביקשה מווילי הלוואה של 20 שקל והבטיחה להחזיר למחרת.

בימים שאחרי כן הייתי רואה את רבקה מגיעה כמה פעמים ביום לחנות ומגרדת בטירוף. מגרדת, מפסידה, מגרדת, מפסידה. כשהייתה זוכה בכמה שקלים, הייתה צועקת קריאת ניצחון, אבל הכסף היה נעלם מיד ברכישת עוד כרטיסי הגרלה.

2. בקופת החולים הבחינו בשינוי המהפכני שחל ברבקה. האישה הממורמרת והרגזנית החלה לחייך לרופאים, לאחיות ולחולים, הייתה נכנסת לחדרי הטיפול ושואלת אם זקוקים למגבות, מנקה אף שהכל היה מבריק, נכנסת לרופאים ושואלת אם הם רוצים כוס תה. בכל פעם, אחרי פרץ החביבות וההצעות לעזרה, הייתה רבקה נעלמת לרבע שעה ורצה לחנות של וילי.

מצב רוחה התהפך, ואחרי שרכשה עוד כרטיסים וגירדה בלהט בלי לזכות, הייתה מקללת את מפעל הפיס, את הממשלה, את השרמוטות הרוסיות ואת שאר העולם וצאצאיו. פעם שאלתי את וילי הרומני מניין יש לעובדת ניקיון במצב כלכלי עגום כסף לבזבז על גירודים. וילי, שהיה נחש לא קטן והכיר מקרוב את תאוות ההימורים ומה מוכנים אנשים לעשות כדי להשיג כסף להימור, ענה לי שהוא חושד שמקור הכסף שלה לא כשר, אבל הוא לא יודע מה בדיוק היא עושה כדי להשיגו.

אנשים ממתינים בתור, אילוסטרציה. צילום: אינגאימג'

רצה הגורל ויום אחד נכנסתי לד"ר רוזן לבדיקה כללית, בעודי שוכב מאחורי הווילון (כשהדוקטור רוכן מעלי ומצפצף בקולו: “תנשום, תוציא. נשימה ארוכה, תוציא"), שמעתי את רבקה שואלת את הדוקטור אם הוא צריך משהו, ואחרי שענה בשלילה היא אמרה שהיא יוצאת לרבע שעה, ואם בכל זאת הוא צריך משהו מהמכולת, שיאמר עכשיו.

הדוקטור השיב שאינו צריך, ואחרי שנטרקה הדלת העיר כבדרך אגב שהעובדת רבקה הפכה להיות כל כך לבבית ומנומסת, שזה ממש מדהים. יצאתי מהבדיקה, התלבשתי ויצאתי לכיוון תחנת ההימורים בכיכר מילאנו, שם הייתי אמור להחזיר חוב בסך 2,000 שקל ל"ריקו הימורים", שניהל מבית הקפה ליינים של הימורים לא חוקיים על כל דבר שזז.

לפני שנכנסתי לרופא הוצאתי מהכספומט בוכטה של 2,000 בשטרות חדשים ונעימים למגע שידעתי שאפרד מהם בקרוב, אבל ככה זה בהימורים: הימרת, הפסדת, שלם, ואם לא - תכניס את עצמך לצרות צרורות.

ריקו הימורים הזמין אותי באדיבות לא אופיינית לאספרסו והושיט ידו לקבל את הסטיפה. שלפתי אותה מהכיס ונתתי לו. קיבלתי את הדף עם הליין של אותו יום ועיינתי בו, ולפתע אני שומע את ריקו מחומם, והקול שלו נשמע עצבני ומאיים: “תגיד, זהבי, מה אני נראה לך, פסטרמה? אתה חושב שאני מניאק? אתה מנסה לעבוד עלי?". כששאלתי אותו מה קרה, נתן לי את הסטיפה ואמר לי “תספור". ספרתי והתברר שחסרים 200 שקל. נשבעתי לו שהוצאתי 2,000 מהכספומט ושלא נגעתי בהם ושאני לא מבין לאן נעלמו ה־200 החסרים. הוא המשיך להתרגז ואני להתגונן. לא הייתה לי ברירה, הלכתי להביא עוד 200. על הדרך ראיתי, מבעד לוויטרינה, את רבקה מגרדת.

3 בחודשים הבאים יצא לי לראות את רבקה מגרדת אצל וילי כאחוזת טירוף, פעם אחת נכחתי במקום כשהרוויחה 500 שקל. היא פרצה בשמחה והתחילה לשיר את השיר ההודי “איצ'יקידנה איצ'יקידנה דנה ופחדנה איצ'יקידנה", תוך שהיא רוקדת ומניפה ידיים כאילו זכתה במיליון שקל בהגרלה. כעבור חצי שעה היא יצא מווילי מקללת ללא שקל בארנקה.

באחד הימים, אחרי לילה של סוטול קשה, הלכתי עם כאב ראש נורא ויובש בפה לקפה בכיכר מילאנו, כשראיתי על הוויטרינה של וילי הרומני מודעת אבל על מותה בטרם עת של עובדת קופת החולים המסורה רבקה כהן. הייתי צריך כמה שניות להתאפס. נכנסתי לשאול את וילי אם מדובר ברבקה המגרדת. וילי ביקש שאלך להביא קפה גם לו, והוא יספר לי מה קרה. הלכתי, חזרתי עם שתי כוסות קפה, התיישבתי והקשבתי.

“בשנה האחרונה התחילו להגיע תלונות להנהלת קופת החולים מחולים ומעובדים שנעלם להם כסף שהיה בכיסם או בתיקיהם. לא כל הכסף, רק חלקו. הנהלת הקופה הזמינה חברת חקירות שהתקינה באחד הלילות מצלמות נסתרות בחדרי הרופאים והאחיות. 48 שעות אחרי ההתקנה, כשצפו בצילומים, קלטו את רבקה מפשפשת בבגדי חולים שהיו בבדיקה ומוציאה מכספם שטר אחד או שניים, ומיד אחרי כן יוצאת מהמרפאה ואומרת שמיד תחזור.

עבר עוד יום, ואחד החוקרים עקב אחריה כשיצאה עם הכסף הגנוב מהקופה, וראה שהיא באה אלי, מגרדת בכסף הגנוב וחוזרת. גונבת וחוזרת לגרד, גונבת ומגרדת. אף שההנהלה ידעה על מצבה הכספי הקשה, החליטו להעביר את החומר למשטרה. המשטרה זימנה את רבקה לחקירה במטה המחוז, ושם הראו לה את הצילומים שבהם היא נראית שולפת שטרות מתיקי האחיות וממכנסי הלקוחות שהיו בבדיקה מעבר לפרגוד. רבקה חטפה התקף טירוף, צעקה צעקות קורעות לב ובהן הזכירה את שמות בנותיה ובעלה המניאק, רצה לעבר החלון וקפצה אל מותה".

ניידת משטרה, אילוסטרציה. צילום: עידן סלם

הלכתי לקפה וסיפרתי לריקו הימורים שגיליתי לאן נעלמו ה־200 באותו יום שהבאתי לו 2,000 והיו רק 1,800. ריקו החוויר. “אתה יודע אם היא דיברה בחקירה?", שאל. השבתי בשלילה ושאלתי למה הוא שואל. ריקו היסס ובסוף סיפר בגמגום שהיא הייתה חייבת כסף למישהו מהשוק האפור ולא החזירה לו. ההוא, שידע שהיא עובדת בקופת חולים, אמר לה שבמקום הכסף תגנוב בשבילו כדורים מבית המרקחת. מדובר בכדורי מרץ שטוחנים אותם ומערבבים אותם בקוק. ככה, במשך כמה חודשים, היא הביאה לו והוא היה מעביר אלי את הסחורה, ואני הייתי מעביר הלאה". "אם אתה רוצה", המשיך ריקו בלי בושה, “יש לי כאן במקרה שלושה גרם קוק נקי, לא מעורבב, שהגיע אתמול מקולומביה".

ריקו אפילו לא הסמיק כששיקר לי בפנים. הוא שכח שלפני כמה חודשים מכר לשני חברים שלי קוק מעורבב בכדורי מרץ שגרם להם כמעט לדום לב, והם אושפזו במצב בינוני עד קשה בבית חולים.

זה היה כנראה חודש מנחוס בשכונה. וילי הרומני נדרס במעבר חצייה ונפח נשמתו. ריקו הימורים נורה בעת שנהג במכונית של אחיו התאום הדומה לו כמו שתי טיפות סמארק. והכי כואב: אלמוני שרף את הטרנטה הצהובה שלי וכתב על קיר הבניין “זהבי נאצי".