ימי טראמפ: העולם כמרקחה. בזמן שהטור הזה נכתב, העיניים נשואות לקוריאה הצפונית, שהבטיחה אור ליום חמישי "אירוע משמעותי". כשקים ג'ונג און מחפש משמעות, הוא יכול למצוא מלחמת עולם שלישית. גרעינית. ממול עומד דונלד טראמפ, שגם אצלו אין טעם לנסות לחזות מראש דפוס התנהגות כלשהו. במצב הדברים, לך תדע איך זה ייגמר.

על התקיפה בטילי טומאהוק בסוריה החליט טראמפ תוך בליסת "עוגת השוקולד המדהימה ביותר שראיתם" יחד עם שי ג'ינפינג, נשיא סין הנדהם. זה היה שלב הקינוחים בארוחה שסעדו שניהם, וטראמפ הזכיר באוזני הנשיא הסיני, באדישות משועממת, שהרגע שיגר 59 טומאהוקים על סוריה. הסיני לא האמין וביקש מהמתורגמן לנסות פעם נוספת. גם בתרגום השני, המשמעות נותרה בעינה. את פוטין כל זה לא הצחיק בכלל. עולם שבו הסינים נראים לפתע כסוג של מבוגר אחראי, הוא עולם מסוכן.

אחד מבניו של טראמפ סיפר בראיון כי מי ששכנעה את הנשיא האמריקאי לתקוף בסוריה היא בתו, איוונקה, שזועזעה מתמונות הזוועה מאידליב. מזל שטראמפ הוא לא אבא של יאיר נתניהו. לך תדע מי מאיתנו היה שורד את זה. עד כמה שזה נשמע מוזר, בשורה התחתונה עשה טראמפ את המעשה הנכון. השאלה היא לאן הדברים יזרמו מכאן. העולם נזקק לאיתות מוסרי, לשרטוט קו אדום בוהק על הקיר, או החול, וטילי השיוט האמריקאיים היו צעד בכיוון הנכון. מוזר שדווקא טראמפ, איש שמעולם לא ראה מוסר מקרוב, נבחר לשגר את האיתות הזה, אבל זו עובדה.

(קומיסרית התרבות: מכל העונשים שהטיל עלינו נתניהו, זה שמגולם ברגב הוא הקשה ביותר | בן כספית)

השאלה היא איך ינהג טראמפ עכשיו, בזירת המטענים שבה הוא מסתובב בגמלוניות חסרת ניסיון. מולו עומד ולדימיר פוטין, בברית עם האייתוללה חמנאי בטהרן, נסראללה בביירות ואסד בדמשק. באופק מזדקרת ציצית השיער המוזרה של הצפון קוריאני. אירופה מוכת טרור אסלאמי, המזרח התיכון נפיץ מאי־פעם, א־סיסי מתנדנד, והמצרך הנדרש ביותר כרגע הוא זוג ידיים יציבות ובוטחות על ההגה. ההיסטוריה שיגרה אל ההגה הזה בעת הזו את דונלד טראמפ. הצלחתו, הצלחתנו. נתפלל.

נדמה לי שבימין כבר מבינים שכל הזיות הסיפוח והעידן החדש ו"סוף פתרון שתי המדינות" שסימנו את כניסתו של טראמפ לבית הלבן התפוגגו בהנגאובר קשה. אני נזכר בעליצותם של עמיתי הימניים בתקשורת אל מול ההכנות לביאת המשיח על חמורו הלבן, ותלי הפרשנויות המלומדות שפורשו סביב כל עווית של טראמפ במסיבת העיתונאים אחרי הפגישה עם ביבי.

כפי שפורסם ב"מעריב" בשבוע שעבר, בשיחה הטלפונית שהתקיימה בין טראמפ לאבו מאזן בחודש מרץ, תיחקר הנשיא את יו"ר הרשות הפלסטינית בשאלה "האם נתניהו פרטנר לשלום?". אגב, אבו מאזן לא חיווה דעה נחרצת. "נתניהו הוא מי שהישראלים בחרו ונצטרך לעבוד מולו", אמר. זו התשובה הקבועה של אבו מאזן לאורך שנות כהונתו של נתניהו. העובדה שטראמפ שאל את בן שיחו הפלסטיני, פעמיים, אם הוא סבור שביבי יכול לספק את הסחורה ואם הוא חושב שכוונתו של נתניהו בעניין שתי המדינות אמיתית, צריכה להדאיג לא רק את הסמוטריצ'ים שעל הגבעות, אלא גם את נתניהו עצמו ואת חבר השרים המקיפים אותו מימין.

זה לא הכל: בירושלים מצטבר חומר מדאיג נוסף. הקרבה והאינטימיות בין טראמפ וסביבתו הקרובה לבין העולם הסוני־ערבי גבוהה לפחות כמו הקרבה האינטימית לישראל. לדברי כמה משקיפים, מדובר בקרבה אינטימית יותר. המגעים שטראמפ ואנשיו מנהלים עם גורמים ערבים מזרח־תיכוניים משלל המדינות הסוניות המקיפות אותנו, המפגשים הפומביים והחשאיים, החלפת הדעות ורמת התיאום, כל אלה צריכים להדיר שינה מעיני מקבלי ההחלטות בירושלים. כשכל זה קורה אצל נשיא לא צפוי, שאינו כבול לקוד האתי של כל נשיא ביחסיו עם ישראל (גם אובמה), קוד שנכתב בין איפא"ק לירושלים, העסק הופך להיות מסובך ובלתי ניתן לניהול.

נכון לעכשיו, אין בעולם אף בן אנוש שמסוגל להגיד איפה יהיה טראמפ בעוד חצי שנה. איך יגיב כשהמו"מ בין ישראל לפלסטינים ייתקע, יתפוצץ, או בכלל לא ייפתח. מה יעשה אם החקירה נגדו בעניין הקשרים עם רוסיה תבשיל ותניב ראיות אמיתיות. האם כל הקטטה המתוקשרת הנוכחית עם פוטין נועדה להוריד מעל גבו את קוף החשדות בדבר הסיוע והתיאום עם הקרמלין לפני הבחירות? טראמפ מסוגל לכל דבר. הוא יכול להתהפך עלינו ב־180 מעלות ובמהירות הסילון, והוא מסוגל להתהפך גם על הערבים. מי מהמר על מי יתהפך קודם?

דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'ינפינג. צילום: רויטרס

ספייסר לא ידע: השבוע עסקנו בעיקר בהתבטאותו האומללה של דובר הבית הלבן, שון ספייסר, שניסה להשוות את בשאר אסד לאדולף היטלר. ספייסר לא רשע, וכנראה גם לא אנטישמי. הוא פשוט בור ועם הארץ. ככל שניסה להתנצל ולהיחלץ מהביצה הטובענית שלתוכה תמרן את עצמו, כך התחפר פנימה. היהודים הובלו, על פי דובר הבית הלבן, ל"מרכזי שואה". אף אחד לא סיפר לו מה זה מחנה ריכוז והוא לא ידע על הגז ציקלון בה (B). ספייסר לא ידע. האיש מתאים ומוכן לתפקיד הבית הלבן בערך כמו שהבוס שלו מתאים ומוכן לתפקיד נשיא ארצות הברית של אמריקה, אבל כרגע זה מה שיש. טראמפ הוא מנהיג העולם החופשי, מגן הדמוקרטיה והמבוגר האחראי הגלובלי.

ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך להדגיש שוב: התקיפה האמריקאית בסוריה הייתה חשובה ונכונה. התנהלותו של טראמפ, לפחות כרגע, בנושאי המזרח התיכון וסוריה, מדודה וסבירה. בואו נתפלל שיישאר ככה.

בואו ננסה לדמיין מה היה קורה אם את הדברים שספייסר אמר על השואה היה אומר הדובר של ברק אובמה. איזו מהומה הייתה פורצת כאן. נתניהו היה נושא את אחד מנאומיו הנמלצים ביותר, גוער בדובר ובנשיאו, משחיל איכשהו גם את המופתי לסיפור ומקנח באיראן. מישהו היה מזכיר שהנשיא, השנה, גם לא השתתף בסדר פסח המסורתי בבית הלבן (מה שאובמה עשה כל שנה במהלך שנותיו כנשיא). הימין היה מתפרע. נפתלי בנט ואיילת שקד היו תובעים מהנשיא עצמו לפרסם התנצלות מיידית. סמוטריץ' ומוטי יוגב היו דורשים לתבוע מארה"ב שילומים מיוחדים על הסילוף ההיסטורי הזה. או, לפחות אישור מיוחד להקמת שלושה מאחזים נוספים בשטחים. אבל מה לעשות, שאת הדברים אמר דוברו של טראמפ, ובליל הסדר המסורתי, מי שלא השתתף זה טראמפ. ובישראל? שקט מוחלט. דממה דקה. במי מתעסקים? באחד, יוסי קליין.

המאמר של קליין היה מטופש ונגוע בגזענות, הכללה ובעיקר בורות. מצד שני, מי זה יוסי קליין? מאמר בעיתון ראוי לתגובה ציבורית גורפת ומתלהמת כפי שהתרחשה במוצאי החג אם הוא נכתב או נאמר על ידי אישיות מוסרית, פוליטית, או נבחרת. הרב עובדיה, נניח. הרב יגאל לוינשטיין. מירי רגב. אנשים שיש או אמור להיות תוקף כלשהו לדבריהם. שיש להם קהל שומעים, מצביעים, מאמינים או מעריצים כלשהם. קליין לא עונה על ההגדרה הזו. הוא היה פעם עיתונאי חשוב, היום הוא פובליציסט נידח למדי. אז הוא כתב.

עמיתי לרדיו 103 עו"ד יורם שפטל אומר דברים חמורים הרבה יותר ממנו בדקה הראשונה של תוכניתו השבועית, עוד בטרם נתן קרדיטים לצוות. שפטל אומר את זה על השמאל הבוגדני, לא על הימין המשיחי, אבל מי סופר. שפטל הוא, לפחות, שדרן פופולרי, עורך דין מתוקשר, מי שהפך לאחד הסמלים הפופוליסטיים של הימין הקיצוני. גרסה יידישאית של "הצל". ועדיין, לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה שפטל לא יכול לתנות את דעתו ולצווח את תחושותיו.

עם כל הגועל והקבס שחלק מדבריו גורמים לי, זוהי בדיוק מהותה של דמוקרטיה. הרי זו לא חוכמה לתת חופש דיבור לבעלי הדעה המיינסטרימית. החוכמה היא לאפשר גם לשוליים להביע את דעתם. שפטל הוא שוליים ימניים, קליין הוא שוליים שמאליים. הדעות שלהם לא קלות לעיכול, לא נוחות לשמיעה, מעוררות יצרים אפלים ומערבבות מיצי קיבה מרירים, ועדיין, זה המחיר שאנחנו משלמים על דמוקרטיה. מצעד הצרחות מקיר לקיר בעקבות מאמרו של קליין היה מגוחך להפליא.

גם אני, כמו קליין, חושב שיש בימין המשיחי שוליים מסוכנים לישראל, לציונות ולדמוקרטיה. אגב, יש שוליים כאלה גם בשמאל הקיצוני. ברגע שקליין כרך וערך את כל הציונות הדתית לתוך זה, הוא הבקיע גול עצמי מרהיב והסביר לכולנו, פעם נוספת, למה אין שמאל משמעותי בישראל 2017. אגב, בורותו של קליין באשר לציונות הדתית מזכירה מאוד את בורותו של ספייסר בענייני היטלר והשואה. קליין מדחיק את העובדה שרוב רובה המכריע של הציונות הדתית מורכב מאזרחים נאמנים, שומרי חוק, אוהבי המדינה, שחטאם העיקרי מגולם בכיפה הסרוגה שעל ראשם.

המבחן האולטימטיבי, לדעתי, לסיווג הזה הוא השאלה הפשוטה: בסופו של יום, בענייני מדינה, מי הפוסק האחרון? הממשלה הנבחרת או הרב? האנשים שאני מדבר עליהם, יענו "הממשלה הנבחרת". אפשר לתת כאן אלף דוגמאות. אנשים כאלופים יעקב עמידרור, אלעזר שטרן, חברות הכנסת רחל עזריה ועליזה לביא, הרב שי פירון וכן, גם נפתלי בנט. אפילו אפי איתם, עם אלמנטים של משיחיות מסוימת, ניצב ומנע בגופו עימות בין "הכתומים" לחיילים ושוטרים במהלך ההתנתקות, שעברה בשלום (בניגוד לנבואות הזעם). כל אלה, ורבבות חבריהם, הם האחים שלי. כמו בכל משפחה, יש גם אחים בעייתיים, ויש מריבות בין אחים, אבל זה משפחה.

נכון, השוליים המשיחיים והסהרוריים של הימין הקיצוני־דתי הולכים ומתרחבים, ההעזה הולכת וגוברת, התיאבון גדל, אבל זה עדיין שוליים. אצלנו, העם שפוי ומתמודד עם שוליים בעייתיים. אצל שכנינו הערבים, שיווי המשקל הפוך. השפויים בשוליים, הרוב קיצוני. אבל הערבים, על פי קליין וחבריו, מושלמים. הם פשוט רובצים שם, מעבר ל"חומת ההפרדה" וממתינים שנושיט להם יד לשלום.

המאמר באתר הארץ


מסמך יורם כהן: 
מעבר לדוגמאות שהובאו כאן, במהלך החג ניתנה למאמר של קליין תשובה ניצחת, מדהימה, בעיתון "מקור ראשון". הראיון עם ראש השב"כ לשעבר, יורם: כהן, שערך ישי הולנדר, הוא מסמך מרתק, בעל משמעויות נרחבות. קריאה חובה. הרי כהן הוא יציר קלאסי של הציונות הדתית. משפחה קשת יום של עולים מאפגניסטן, "הצופים הדתיים", ישיבה תיכונית, כיפה סרוגה. חמשת ילדיו מתחנכים בציונות הדתית. אם הם ייצאו כמו אביהם, אנחנו מסודרים.

יש בינינו עיתונאים שחששו ממינויו לראש השב"כ, כאילו חפרפרת איראנית התנחלה בטבורה של מערכת הביטחון הישראלית. ובכן, יורם כהן פורש משנה מאוזנת, שפויה, פרגמטית ומנוסחת למופת. אם הייתי צריך למקם אותו על הסקאלה הפוליטית, הוא במרכז. לפעמים מרכז־שמאל, לפעמים מרכז־ימין. אי אפשר לא להביא כאן כמה דוגמאות:

התמונה שהתנוססה בלשכתו, וכעת בביתו, היא של תשעה גברים ושלוש נשים בכותל המערבי, בתחילת המאה שעברה. כהן מדגיש שלא הייתה אז הפרדה בין נשים לגברים בכותל. לשירותי הביטחון הפלסטינים, הוא אומר, יש תרומה לביטחון תושבי ישראל. הם תורמים לסיכול פיגועים. הוא חושב שכל ישראלי צריך להשתוקק להסדר מדיני עם הפלסטינים. הוא, אישית, מוכן לשלם מחיר כבד עבור הסדר כזה. מצד שני, הוא מפוכח ומודע לכך שכרגע אין לכך היתכנות ממשית בשטח. "רצוי מאוד שישראל תגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים", הוא אומר, "זה אינטרס עליון של ישראל לדורנו ולדורות הבאים. יש פה אוכלוסייה פלסטינית עצומה שלא הולכת לשום מקום ומבחינה מדינית ישראל כבר הכירה ברמה כזו או אחרת בעובדה שיש פה עם אחר, ואפילו הצהירה ששתי הישויות האלה שנקראות עזה ואזור יו"ש הן בעצם ישות אחת".

כהן מותח ביקורת על הסרט "שומרי הסף", שבו התראיינו כמה מקודמיו. הפערים הגדולים מול הפלסטינים והעובדה שאסור לישראל כרגע להעביר סמכויות ביטחוניות אליהם, מונעת אפשרות להגיע להסדר, אבל הוא מדגיש כי "יש חשיבות להידברות, מו"מ, שיח, לנסות להגיע להסדר, גם אם הוא מדורג".

המראיין, הולנדר, שאל אותו לדעתו על הקפאת בנייה בשטחים. שימו לב לתשובה המדהימה: "זה לא נכון, אסטרטגית, מדינית וחברתית, להגיע למצב שנקבע עובדות בלתי הפיכות בשטח. אם ניצור מצב שבו מפת האזור תהיה דומה לעור של ג'ירף עם הרבה כתמים קטנים של יישובים יהודיים ופלסטינים בערבוביה, לא משנה מי יהיה ראש הממשלה עוד 20־30 שנה ואיזו החלטה מדינית הכנסת תרצה לקבל, יהיה בלתי אפשרי לממש אותה. זו עלולה להיות טרגדיה לשני הצדדים, כי לחיות לעולמי עד במצב שבו מיליוני אנשים חיים בתוכנו ואנו בתוכם, ובמתח ביטחוני בלתי נפסק, בתוספת לחץ מדיני בינלאומי עם פוטנציאל לחרמות וסנקציות שונות, זה לא בריא וחסר תוחלת".

אבל הולנדר לא הרפה: אם במאה השנים הקרובות הסדר לא אפשרי, זה הגיוני שזמביש לא יבנה יישובים כל הזמן הזה? "צריכות להתקבל החלטות אסטרטגיות וגורליות באשר לעתיד יהודה ושומרון", אמר כהן, "כיוון שאנו מתקשים להגיע בתוכנו להסכמה, ראוי שלפחות נגדיר את תחומי הקונצנזוס, בין אם קוראים לזה גושים ובין אם קוראים לזה משהו אחר. לבנות ללא תכנון בכל מקום רק בגלל שאפשר, ואחרי זה לצאת בהסכם משם, עלול לעלות לנו גם בחיי אדם, גם בכסף, גם בכאב לב, גם בפצעים וטראומות חברתיות. לכן כדאי לחשוב מראש מאלו מקומות לא ניסוג בשום סיטואציה, ולהגדיר אילו מקומות אנחנו מרחיבים ובונים. במקומות האחרים לא לפנות שום דבר בינתיים, אבל לא ליצור מציאות בלתי הפיכה".

כהן לא אמר את זה, והולנדר לא שאל, אבל מהדברים הללו נגזרת דעתו של ראש השב"כ גם בסוגיית עמונה. נדמה לי שהיא ברורה לגמרי. והנה עוד משהו מדהים: "התבטאויות רבנים בסוגיית דין רודף השפיעו על יגאל עמיר", אומר ראש השב"כ, "היינו צריכים לבוא עם הרבנים הללו חשבון. אני משוכנע שיגאל עמיר הושפע מרבנים מסוימים שקבעו בפומבי שעל ראש הממשלה רבין חל דין רודף. הייתי חוקר אותם, מאשים אותם בהסתה ומפסיק להם כל מימון ושכר ממשלתי. רבנים שקוראים לדברים כאלה הם מסיתים. גם בימינו יש רבנים שעושים שימוש בכל מיני אירועים מהתנ"ך... אנחנו לא צריכים להגיע לדומא, אלא לפעול לפני כדי שדברים כאלה לא יקרו".

ולסיום: על פי הולנדר, כהן רומז בעדינות שהוא לא שותף לאלרמיזם של נתניהו בענייני ביטחון בכלל, ואיראן בפרט. לדבריו, זה פוגע בחוסן הלאומי וזה מכניס את הציבור לחרדות מיותרות. "האויבים שלנו צריכים לפחד מאיתנו, ולא אנחנו מהם. הם נמצאים במצב קשה יותר מאיתנו מכל בחינה, כולל האיראנים, ואני לא רוצה להרחיב".

כהן הביע תמיכה בביטולו של החוק הפופוליסטי־פאשיסטי (הגדרה שלי, לא שלו) המכונה גם "חוק הצינון". הלוואי שהבג"ץ שהגיש בעניין אבי גבאי יתקבל. כי אם זה אכן יקרה, ויורם כהן יצטרף לפוליטיקה, יש מצב שאצביע למפלגה שאליה יחבור. כך או אחרת, יורם כהן משקף את נשמתה של הציונות הדתית הרבה יותר ממטורללי הגבעות או, אפילו, מאנשים כמו בצלאל סמוטריץ'. ואחרי כל זה, יוסי קליין צריך להיות מסוגל ורשאי להמשיך להביע את דעתו, גם אם היא מעצבנת ומטופשת כפי שהובעה השבוע.

הטור המלא במעריב סופהשבוע