ארבעה ימים לפני פסח הם חצו את הירדן. בערבות יריחו, ובעזרת סכיני צור, עברו הרבבות מילה בתנאי שטח. המן חדל מרדת. הם אכלו ממה שגדל בשדות יושבי הארץ הכנענים. אחרי שהפילו את חומות יריחו בסיוע אפקטים קוליים מיוחדים ומוכרת מזון אחת, פנו לצפון מערב ועלו על העי. עשן העיר עלה השמימה לאחר תרגיל הונאה מוצלח. אז פנו כל בני ישראל צפונה, כפי שצוו בספר דברים, והלכו אל הר עיבל. שם בנה יהושע “מזבח, אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל”.
כל ראשי העם ניצבו לצד ארון הברית נוכח המזבח. וכל העם סביב. על המזבח הוקרבו קורבנות רבים. עולות ושלמים. וכל דברי “משנה תורת משה” נכתבו על אבני המזבח. ויהושע קרא באוזניהם את הברכה הצפונה בעתיד להולכים בדרך הישר ואת הקללה למי שיחטא. זה היה הטקס שהכריז על הפיכת בני ישראל לעם.
3,200 שנה אחרי אותו יום הייתי שם. על כתף הר עיבל. המזבח עודנו ניצב שם. לפני 35 שנים התגלה בידי פרופ’ אדם זרטל ע”ה. נחפר. נחשף. שוחזר. האפר ומאות עצמות הבהמות שנמצאו באתר נבדקו. כל הבהמות כשרות. על פי דיני התורה. לא חזיר ולא כלב לא ארנבת ולא סוס. גם לא עצמות של בהמות עבודה. איש לא גר במקום. זה היה אתר להקרבת קורבנות. לפולחן. הנדבך התחתון של המזבח גדול מהבמה העליונה. אפשר להלך על המדרגה הזאת. ואל המזבח עולה כבש משופע, ולא מדרגות, כי כך מצווה התורה: “ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תיגלה ערוותך עליו”.
אלפי שברי כלי החרס במקום מתוארכים היטב לתחילת הכיבוש וההתנחלות בארץ בימי יהושע בן נון. כיבוש והתנחלות היו אז המשימות הלאומיות החשובות ביותר שהוטלו על עם ישראל, החוזר לארצו המובטחת לאבותיו. אין הרבה בני אדם בעולם הזוכים כך לגעת באבנים שהניחו אבות אבותיהם לפני 3,200 שנה, לראות לנגד עיניהם בשטח את מה שכתוב בספר התנ”ך שלנו ומהווה בסיס גם לנצרות ולאסלאם. ואנו זכינו.
אבל הגילוי הזה, המאשש את מה שכתוב בתנ”ך, היה כמובן לצנינים בעיני כל אלה שהחליטו מראש כי כל מה שכתוב בו לא היה ולא נברא. לא היה אברהם אבינו. משה אך משל הוא. דוד המלך היה לכל היותר, אם היה בכלל, שודד קטן בכפר קטן ולא מקים שושלת מלוכה ל־400 שנה ומייסד ממלכה גדולה ומשורר התהלים. הכל בעיניהם אגדות. מיתוסים. ולא מטעם אנטישמים נוצרים באו תיאוריות אלו. לא מטעם הפלשתינאים שוללי ההיסטוריה היהודית המבססת את זכותנו על הארץ, אלא מתוכנו ממש. יהודים, שכל ההיסטוריה שלנו מעיקה עליהם. כבדה מדי על כתפיהם. מחייבת מדי. מוכיחה יותר מדי את צדקת דרכנו ואת זכותנו על הארץ.
והם, כמובן, אינם רוצים בה. אין פלא לכן שיש חפיפה כמעט מלאה בין אלו שמכחישים את התנ”ך כהיסטוריה, והופכים את המזבח בהר עיבל למגדל שמירה סתם (שמירה על מה? על מי?), ובין השמאל האנטי־ציוני. בין אלו שיהפכו עולמות ויתעלמו מעובדות, כדי להוכיח שעם ישראל לא כבש את ארץ כנען והתנחל בה בתקופת יהושע והשופטים - ובין אלו המתנגדים היום לאחיזת עם ישראל בארצו, המכנים “כיבוש” את שחרור מחוזות ארץ התנ”ך לפני 50 שנה ו”התנחלות” את ההתיישבות היהודית במולדת שלנו.
3,200 שנה חלפו. הרוחות והגשמים כבר מחו את דברי התורה שנכתבו על אבני המזבח. אך האבנים והאפר והחרסים והעצמות מספרים את הסיפור בקול רם וצלול. וספר הספרים בידינו ובלבנו. שום דבר לא יעזור להם. למכחישי העבר, לשוללי ההווה ולהוזי העתיד. עם ישראל שב לארצו. הוא חושף את שרידי עברו הקדום ובונה את מלכות ישראל השלישית.